מי הוא קורח, האיש שהרים את נס המרד במשה? במסורתנו מקובל שקורח היה אחד מגדולי דורו וממכובדיו. `צדיק` גם לפי הקריטריונים של התורה. קורח היה משוכנע בכל לבו כי במעשה המרד הוא משרת את עמו. לדעתו, הוא לחם למען השוויון, הצדק והיושר, בהטיחו בפני ההנהגה `שהתרחקה מן העם` את סיסמת השוויון (במדבר ט"ז, ג`): "כל העדה כולם קדושים", ואם כן, "מדוע תתנשאו?"
_x000D_
קורח ועדתו לא פקפקו בנכונות דרכם. כה בטוחים היו, עד שהסכימו ללא היסוס להתייצב למבחן שאמור היה להוכיח, כי משה ואהרן לא בחרו את עצמם להנהגה, וסמכותם לא באה להם מאת האלוקים.
_x000D_
היה זה מבחן של חיים ומוות. מי שלא יזכה בו – ימות, יישרף באש הקטורת של מחתתו שלו. הם ידעו עובדה זו היטב, ובכל זאת התייצבו כולם בשעה היעודה בפתח אוהל מועד כשהמחתות בידיהם. אין זאת אלא שכל אחד מהם האמין בכל לבו שאלוקים אתו.
_x000D_
הסוף ידוע.
_x000D_
את קורח ואת משפחתו בלעה האדמה. והאחרים שהלכו עימו: "ואש יצאה… ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת" (במדבר ט"ז, ל"ה). כולם נשרפו. הם היו טובי בניו של העם אנשים שהיתה להם מטרה. הם האמינו בה ועמדו במבחנה עד סופם המר.
_x000D_
אולם במניע התקוממותו של קורח היה חיידק זעיר וממית ששכן בעמקי לבו. מידה רעה שגרמה לטעותו המרה ועלתה לו בחייו. כך "זכה" ששמו נותר בזיכרון העם לדראון עולם כמחרחר ריב, כאבי המחלוקת לדורותיה.
_x000D_
מה קרה לו? איזו חולשה אנושית דרדרה אותו אל התהום?
_x000D_
תחילת הלהט המהפכני שלו היתה קנאה. קנאה פשוטה, שנקודה זעירה ממנה היתה טמונה בלבו של אדם חשוב ומכובד זה. הוא לא היה מודע לה, לנטיה הרסנית זו, ששכנה בלב פנימה. היא לא הפריעה לו לשגרת חייו עד לאותו הרגע שבו נתמנה אליצפן בן עוזיאל לנשיא שבט לוי.
_x000D_
באותה שעה הקנאה התעוררה לחיים והחלה להכתיב את מהלך מחשבותיו ואת מעשיו של קורח. הקנאה גזלה את מנוחת נפשו של האיש, חיבלה בחופש מחשבתו ובפעולותיו. הוא חש כי נעשה לו עוול, כי קופח.
_x000D_
המשרה, שלדעתו נלקחה ממנו שלא בצדק, עוררה את קנאתו. היא הובילה אותו אל הנרגנות, וממנה גלש אל הביקורת השלילית ואל ההסתה.
_x000D_
אנו רואים בבירור כיצד בשלב כלשהו מתגבשות הנרגנות וההסתה לאידיאולוגיה,  ונוצרת `שיטה`, שהדוגלים בה מתחילים להאמין בכוונותיהם הטהורות.
_x000D_
ולאוזני משה מגיעים קולות המתמרדים, הנקהלים עליו. והכול בגלל מינוי "קטן" שלא מצא חן בעיני האיש, המנהיג עתה את ההתקוממות.
_x000D_
התורה מזהירה אותנו מפני כוחה ההרסני של מידת הקנאה, שהובילה את קורח אל אובדנו.
_x000D_
מטהו של אהרן
_x000D_
קורח היה מודע לכך שלא די במעלות ובכוחות שקיבל האדם בירושה מאבותיו. הוא גם אינו יכול להסתפק בהתרפקות על זכרונות העבר, עליו להמשיך ולטפח את סגולותיו הרוחניות. כשטען קורח ש"כל העדה כולם קדושים", לא רק על יסודות העבר הוא תמך את יתדותיו. הוא קבע שגם בהווה "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה`". השראת השכינה הגלויה שחפפה על כל עם ישראל במדבר סיני, העידה על קדושת כל העדה.
_x000D_
אכן, "כל העדה כולם קדושים", ואפילו הקטן שבישראל יש לו מקום במסגרת הקדושה, ואמנם לכל אחד ואחד מישראל יש תפקיד מקודש בעולם, אולם לא כל התפקידים שווים.
_x000D_
עיקרון זה הוכח בדרך ניסית על ידי מטהו של אהרן. לאחר שוך המגפה שפרצה בעקבות המחלוקת הנוראה, ציווה הקב"ה על שנים עשר נשיאי ישראל להביא את מטותיהם ולהניחם באהל העדות, במשכן. התורה מספרת שלמחרת פרח מטהו של אהרן בלבד בין כל מטות הנשיאים: "ויוצא פרח, ויצץ ציץ ויגמול שקדים" (במדבר י"ז, כ"ג).
_x000D_
כשם שבאילן יש חלקים שונים: פרחים, ציצים ופירות, כך יש לכל ישראל חלק בקדושה, זה בפרח וזה בציצים, אולם עיקרו של האילן הוא פירותיו.
_x000D_
כשהקהיל קורח את העדה להתריס נגד משה ואהרן, פנה אליו משה רבינו, באומרו: "בוקר ויודע ה` את אשר לו" (במדבר ט"ז, ה`). רש"י מסביר: "אמר לו משה, גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב? כך תוכלו לבטל את זו". ניתן לתמוה: מדוע שונה מהותו של הבוקר ממהותו של הערב? ניתן אפילו להתמרמר ולרטון על כך, אולם מאומה לא יעזור. המציאות נותרת בעינה, הבוקר – הוא בוקר, והערב –  ערב.
_x000D_
כך בדיוק הוא המצב גם בחברה האנושית. אין שוויון תפקידים. לכל אחד תפקיד משלו בעבודת ה` ובמילוי תכליתו בעולם. בהתאם לתפקיד זה הוענקו לכל אחד כישורים ואפשרויות משלו.
_x000D_
השוויון היחיד הקיים בעולם הוא שוויון החובות. כל אחד חייב לעבוד את הבורא. אין איש הפטור ממנה, אולם כל אחד יבצע אותה בכוחותיו הייחודיים בלבד.
_x000D_
המחלוקת הפנימית בעדת קורח
_x000D_
חז"ל שואלים: קורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?
_x000D_
התואר `שטות` מוענק למעשה חסר תועלת. ואכן, כך היא הפלגנות, שהרי אין למחלוקת שום יסוד או בסיס. אף שמץ של יצירה ובנין אין בה, כולה הרס.
_x000D_
הכול פונים מאז ומעולם אל יצר הפלגנות, אל ההתנצחות, אל הריב ואל התככים, שבסופם יוצרים גם אצל "המנצח" מרירות, התקשחות, שחיקת המוסר האישי והחברתי. גם המנצח – מנוצח.
_x000D_
קורח לא היה בודד.
_x000D_
הוא עמד בראש קואליציה של ממורמרים. בנקודה זו טמון שורש הבעיה ושקרו של המרד `הקדוש`.
_x000D_
מי היו שותפיו למאבק?
_x000D_
זהותם נחשפת בפסוק: "דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בן ראובן… ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי העדה, קריאי מועד אנשי שם" (שם, ב`-ג`).
_x000D_
דתן ואבירם ואון בן פלת היו כולם בני שבט ראובן. אף כי לא הורגש הדבר על פני השטח, רטן חלק מבני שבט זה על כי נלקחה מהם ההנהגה על אף היותם צאצאי בכורו של יעקב. הבכורה שנלקחה מהם התחלקה בין שבט לוי (כהונה) ושבט יהודה (מלכות). בהצטרפם עתה למרדו של קורח, הם נתנו ביטוי לתסכולם העמוק.
_x000D_
מאתיים וחמישים נשיאי העדה, שחברו אף הם למרד, היו בכורים. עד לחטא העגל הם נשאו בנטל ההנהגה והכהונה, ולפתע הם נדחו בעטיו של החטא אל שולי התפקידים הבכירים, הרחק מן הזרקורים. עתה הם מצאו הזדמנות להיפרע ממשה ומאהרן ש"פגעו בהם".
_x000D_
בפיהם חזון אחד: החלפת ההנהגה הקיימת והקמת שלטון העם. יחד עם זאת, בלב כל אחד משותפי המאבק קיננו שאיפות מנוגדות בתכלית. קורח הלוי ביקש את כתר המנהיגות לעצמו. דתן ואבירם, בני ראובן, חפצו להשיב את השלטון לשבטם ולדחוק את הנהגת הלויים, ואילו מאתיים וחמישים נשיאי העדה חלמו על ימי מלוך כת הבכורים, בתקווה לשלח לבתיהם את שבט לוי ואת שבט ראובן גם יחד.
_x000D_
על כן `איחודם` בטעות יסודו, שכן גם אם יצליחו במרדם וימגרו את השלטון, תפרוץ ביניהם המחלוקת הגדולה. אז ייחשפו האינטרסים של כל קבוצה, החפצה לנצל את שותפיה למטרותיה היא, לטפס על גבם של האחרים אל הגדוּלה המיוחלת.
_x000D_
במשנה נאמר (אבות ה`, כ`): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קורח וכל עדתו". המחלוקת העיקרית לא היתה בין קורח למשה, אלא בין קורח לבני עדתו, כל אחד מהם משך את החוטים לכיוונו.
_x000D_
אין פלא איפוא שליכוד כוחות כזה מסביב לקורח נכשל. למרות מערך הפעולה האחיד שיזם – אבדו האיש ושותפיו.

_x000D_