ההשגחה העליונה זורמת לה בהחבא לאורך כל סיפור המגילה. היא פועלת מאחורי הקלעים ומנתבת את האירועים. בתוך כל אלה משתלבת אסתר ותופסת מקום מרכזי. השתלבותה בתכנית ההשגחה העליונה אינה מקרית, וכפי שמרדכי אומר לה: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (ד', י"ד).
התפקיד הגדול של השמדת עמלק הוטל על שאול: "לך והכית את עמלק, והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמול עליו, והמתה מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א', ט"ו, ג').
תפקיד זה היה מיועד לשאול כבר משעה שבני ישראל נלחמו נגד עמלק ברפידים. ה' אמר בתום המלחמה, לאחר הנצחון על עמלק: "כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות י"ז, ט"ז). המילים "על כס" רומזות למלך ישראל, שעתיד לשבת ראשון על כסא המלוכה. הוא יהיה זה, שיצא למלחמה ויכרית באופן סופי את עמלק.
אולם שאול לא ביצע את המשימה שהוטלה עליו: "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם" (שמואל א', ט"ו, ט'). שמואל רגז ותיאר את מעשהו של שאול במילים: "ותעש הרע בעיני ה'" (שם י"ט) "מאסת את דבר ה'". אף שאול עצמו מכיר בכשלונו וקורא "חטאתי"! אך החטא נשאר תלוי בחללו של עולם, ממתין לתיקונו. הצו "מחה תמחה את זכר עמלק", שהוטל על שאול, לא בוצע. הצו המתין וציפה להזדמנות אחרת, שבה יבוא לידי ביצוע בצורה מושלמת.
עתה, משעלה המן לשלטון וזמם להשמיד את כל היהודים, נוצרה הזדמנות זו. התפקיד הוטל על אסתר מצאצאיו של שאול, שתבוא ו"תכפר בעד אביה". הבחירה של אסתר למלכה, היתה מכוונת מן השמים. בבוא היום, כשהצורר ירים את ראשו – תבוא זו ותקפד אותו.
המגילה משתמשת באותו מטבע לשון "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה", שבו אמר שמואל לשאול: "ונתנה לרעך הטוב ממך" (שמואל א', ט"ו, כ"ח). אסתר עלתה על כסא המלוכה של סבה שאול, כדי לקיים מחדש את צו האלוקים ולסיים את מלאכת מחיית עמלק.
מרדכי אומר לאסתר: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו" בשעה זו מצפים מאסתר שתחלץ להצלת מלכותו של שאול, להצלת המחדל שהיה בימיו.
בהמשך המגילה מופיע: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות, ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית". "מלכות" הינו שם עצם מופשט, שלא ניתן להצמיד לו את הפועל "ללבוש". "ללבוש מלכות" משמעו, ללבוש את מלכותו של שאול, למלא את מקומו, להכנס לתפקידו, לבצע את אשר הוא היה אמור לעשות. כשהלכה להתייצב לפני המלך, היא לא הלכה לבדה; "הלך" עמה שאול, ו"נשא" עמו מחדש את הצו: "לך והכית", ש"המתין" במשך שנים רבות עד להזדמנות זו שניתנה לו.