_x000D_ מאחורי המסיכה מכל המצוות והמנהגים הקשורים לחג הפורים, אחד המנהגים המסתוריים והמסקרנים ביותר הוא מנהג התחפושות. מה מקורו? מדוע דווקא בפורים אנו עוטים על פנינו מסכה ומסתירים את זהותנו מאחורי תלבושת בלתי שגרתית? הניסיון להתחקות אחר מקור מנהג התחפושות מוביל, כך נראה, למבוי סתום. המנהג אינו מוזכר במגילה, ואף לא רמוז בה. לא ידוע לנו על דמות כלשהי מתוך סיפור הפורים שהתחפשה. המן היה המן, אחשוורוש נותר אחשוורוש, מרדכי הוא מרדכי, ואפילו אסתר, שלא הגידה את עמה ואת מולדתה, לא ממש התחפשה, לפחות לא במובן המקובל של המילה. מהי, איפוא, המשמעות העמוקה של המסכה, של הגלימה ושל יתר פריטי הלבוש הציוריים הפזורים בימים אלו בכל בית יהודי? החיפוש אחר מקורו של מנהג התחפושות מוביל להרהור בעוד תעלומה קטנה הקשורה לחג הפורים. הכינויים שניתנו לכל אחד ממועדי ישראל קשורים על פי רוב למהותם הפנימית או למאורע מרכזי שאירע בהם. ראש השנה, כשמו כן הוא – היום הראשון בשנה. יום הכיפורים הוא היום שבו מתכפרים עוונותיהם של עם ישראל. חג הסוכות בא להזכיר את הסוכות שבהן ישבו בני ישראל בימי נדודיהם במדבר סיני, וחג הפסח מזכיר את העובדה שהקב"ה פסח על בתיהם של בני ישראל ולא פגע ביושביהם לרעה. מאחר שהאירוע המרכזי שאירע ביום הפורים היה הצלת היהודים מגזירת הכליה שאיימה עליהם, מן הראוי היה להעניק לחג כינוי שישקף עובדה זו, כגון: "חג הישועה", "חג ההצלה", "חג הפדות", ואולי אפילו "חג המהפך". במקום זאת החליטו חז"ל לכנות את הימים הללו "ימי הפורים", על שם הפור, הגורל, בו הסתייע המן בבחירת תאריך היעד להשמדת היהודים. איך קרה שדווקא פרט טריוויאלי זה הפך לכינויו העיקרי של החג? האופן בו בחר המן את המועד לביצוע תוכניתו השטנית מוזר ולא ברור. לפי כל התיאורים מצטייר המן כפוליטיקאי זהיר וערמומי, המנהל את מהלכיו נגד היהודים על פי תוכנית מסודרת וערוכה להפליא. הכול אצלו מחושב לפרטי פרטים. החל מהסכום המדויק שישולם לאוצר המלכותי כפיצוי על אובדן ההכנסות מהיהודים שיושמדו, וכלה באיגרות המתורגמות לעשרות שפות שנשלחו מספר חודשים מראש לכל קצות הממלכה, כדי להכין את האוכלוסיה המקומית ליום הטבח הגדול. בני המן גויסו למערכה ושובצו בעמדות מפתח אסטרטגיות בתוככי הממשל הפרסי, כדי לחסום את כל ערוצי השתדלנות היהודית ולסכל מראש את פעילות הלובי הפרו–ישראלי. דומה, שלא היה ולו פרט אחד שהמן לא חשב עליו ולא לקח אותו בחשבון. ואם כן, איך דווקא את הפרט החשוב ביותר בכל התוכנית, את קביעת תאריך היעד, הותיר המן ביד המקרה? דווקא האלמנט הקריטי הזה, שאין ערוך לחשיבותו, נקבע על פי הטלת קובייה אקראית? מעולם לא האשים איש את המן בטיפשות. מה ראה, איפוא, לשטות זו? תמיהה זו עשויה להתבהר אם נסיר את הציפוי החיצוני מעל המן בן המדתא, הפוליטיקאי השחצן, ונזהה בתוכו את המן האגגי, הנושא בקרבו גֶנים עמלקים, אז יתברר לנו שלא רק שיקולי כבוד ויוקרה מנחים את מהלכיו של המן. מניעים אידיאולוגיים רבי עוצמה, הקשורים למלחמה גורלית שהתנהלה אלפי שנים קודם לכן על חולות מדבר סיני, הם שהניעו את פעולותיו. חז"ל מגלים לנו עובדה גיאוגרפית מפתיעה, הקשורה למלחמת עמלק. העמלקים כלל לא שכנו באזור שבו עברו בני ישראל. הם הגיעו ממרחק של מאות מילין, מתוך להט בלתי מוסבר, להלחם בעם הצעיר שזה עתה יצא מעבדות לחירות. תקיפה שכזאת אינה מוסברת בשיקולים פוליטיים או כלכליים. מוכרח היה להיות מניע אידיאולוגי רב עוצמה שהמריץ את העמלקים לצאת לקרב. "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך ויזנב בכך כל הנחשלים אחריך" (דברים כ"ה, י"ד). חז"ל מבארים שכוחו של עמלק, ממנו הוא יונק את קיומו הרוחני, הוא כוח המקרה. מבחינתו של עמלק, כל מה שקורה ביקום הוא גיבוב אקראי של נסיבות ושל מקרים. עמים קמים ונופלים, מצליחים ונכשלים. הכול נובע מפעולה מכנית של חוקי גורל עיוורים ונטולי תכנון. בעולמו של עמלק אין דין ואין דיין. יש רק חוק אחד הנקרא חוק הג'ונגל: "כל דאלים גבר". לעומתו, עם ישראל מאמין בקיומה של השגחה פרטית, ובכך שיש לעולם מנהיג ומכוון. אליבא דתורת ישראל, ההיסטוריה אינה שורה של צירופי מקרים סתמיים, אלא מסכת ארוכה ושזורה של אירועים המוליכים את העולם אט-אט למחוזות התיקון של עולם ומלואו. המלחמה שהתנהלה במדבר היתה התנגשות איתנים בין שתי תפיסות עולם קוטביות, התנגשות ציביליזציות אדירה, שהדיה עודם מתגלגלים ורועמים למלוא אורכה ורוחבה של ההיסטוריה האנושית. על כף המאזניים מוטלת שאלת גורלו של האדם ומעמדו ביקום – האם הוא אוסף מזדמן של מולקולות ביולוגיות במרחבי קוסמוס אדיש או שהאדם הוא נזר הבריאה, יצור רוחני ואצילי שיש לו ייעוד ומטרה בעולם. כאשר ניגש המן לבחור את תאריך היעד להשמדת היהודים, הוא ביקש לנצל את ההזדמנות כדי להעביר גם מסר פילוסופי: הגורל הוא עיוור. אין בעולם תוכנית כלשהי. עם ישראל יושמד. וכאשר בעתיד יסכמו ההיסטוריונים את נסיבות נפילתו והיעלמותו של העם היהודי, הם יסיקו שהכול אירע "במקרה". עובדה, אפילו התאריך נבחר במקרה. אלא שלהמן נכונה הפתעה מרה, כפי שכותב הפייטן: "כי פור המן – הפך לפורינו". מזימתו המתוכננת של המן קרסה והתפרקה בנסיבות מוזרות ביותר. שנים של הכנות ותמרונים פוליטיים ירדו לטמיון תוך שעות אחדות, כל זאת בגין שורה של צירופי מקרים שאיש לא יכול היה לשערם מראש. באותו לילה שתכנן המן לבצע את מהלך ההשמדה שלו נגד מרדכי, התגלה בגנזכי המלך מסמך מצהיב ששינה באורח דרמטי את כל התמונה. תשע שנים שכב המסמך והעלה אבק בארמון המלך, עד שנשלף דווקא באותו לילה גורלי בו נדדה שנת המלך, ושיבש באורח פטאלי את תוכניתו של המן. פתאום הפך מרדכי ליקיר הממלכה, והמן מוצא את עצמו, למרבה מבוכתו ותסכולו, מסתובב ברחבי העיר ומכריז בקולי קולות, כי אויבו השנוא, הוא האיש "אשר המלך חפץ ביקרו". באותו לילה למד העם היהודי מהו כוחו של "צירוף מקרים", אבל לא באופן שתכנן זאת המן. עם ישראל למד שהמקרה אינו עיוור, וגם מאחורי הגורל יש יד מכוונת. "פור המן – הפך לפורינו". כך ניתן להסביר את השמחה המיוחדת המאפיינת את חג הפורים. עולמו של עמלק הוא עולם קר ומנוכר, בו האדם מיטלטל כקליפת אגוז בסערות החיים. בעולם חשוך זה אין דבר זולת כוחות עיוורים ואדישים, ובני אדם שעד יומם האחרון אינם מצליחים למצוא תשובה לשאלה הקיומית – מהי, בעצם, הפואנטה של החיים? לעומת זאת, תחושה עמוקה של שלווה ושל שמחה מציפים את לבו של מי שיודע שהוא חי ביקום מתוכנן ומושגח. ההכרה בקיומה של השגחה אלוקית בעולם מוליכה במישרין לתחושה של "ליהודים היתה אורה ושמחה". לאחר שהתעמקנו בשורשיו של המן וחזרנו אלפי שנים לאחור עד למלחמת עמלק הראשונה, נוכל להציע פתרון לשאלה: מדוע מתחפשים בפורים? נשתמש במילים פורימיות, אך אין כוונתנו אלא למסר הרוחני של הדברים. במבט שטחי נראה שאיש מגיבורי המגילה לא התחפש. אולם "גיבור המגילה" התחפש. בצורה כה מוצלחת, עד שאין הוא מתגלה לאורך הסיפור אפילו במערכה אחת. הוא מסתתר בינות לפסוקים. זהו הקב"ה, ששמו, כידוע, אינו מוזכר במגילה אפילו פעם אחת. אבל הוא נמצא שם! לתחפושת שלו קוראים "טבע", והמסכה שלו קרויה "מקרה". הוא מושך בחוטים שמאחורי הקלעים. כאשר סצנת הסיום מגיעה וכל חלקי הפאזל נופלים למקומם, אז עולה המסך ויורדות המסכות. לפתע מתברר שהיה מי שתיזמן את כל צירופי המקרים הללו אחד לאחד. ומבין שורות המגילה ניבט אלינו חיוכו של בורא העולם בכבודו ובעצמו. בחג הפורים אנו מזכירים לעצמנו שכל עולם הטבע הוא תחפושת אחת גדולה. אפילו ה"פור" של פורים אינו אקראי. זהו הלקח המרכזי הצפון ביום זה וזו הסיבה שהוא קיבל את שמו. אם הקב"ה עצמו בחר, כביכול, להתחפש בפורים, מה הפלא שגם אנו מתחפשים…?