ברקי הר סיני כבו זה מכבר, אבל הרעם עודנו רועם, שכן "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה'" (אבות ו', ב').
באותה שעה מתעורר בלב כל אחד מאיתנו רגש עילאי, קדמוני. כל אחד חש כי גם נשמתו שלו עמדה למרגלות הר סיני בציפייה לשמוע את דבר ה'. כל אחד חש כיצד המילים הללו חודרות אל תוכו, נושאות את רוחו אל הר חורב, ושם הוא שומע את המלה הכובשת את העולם כולו: "אנכי".
לא היו כאן תופעות מסתוריות, חידות וסמלים הטעונים הבנה, פתרון ומחקר המשאירים גם מקום רב לספק. הכול היה ברור, חד ונהיר מאד.
"ומראה ולא בחידות" (במדבר י"ב, ח') – ה' דיבר ומשה ובני ישראל לא היו צריכים אלא להקשיב כדי להבין את דבריו וכדי להנחילם לדורות הבאים. "את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם" (דברים ה', י"ט) – הדברים האלו הם הם דברי ה'. כל אחד קורא אותם עד היום בספר התורה. עד היום שומעים אנו את דברי התורה יוצאים מפי הגבורה.
לא נותר כל מקום לספק, שהרי דברי התורה יצאו מפורשים מפי ה'. לא נותר גם מקום ל"שיפורים" ול"השלמות".
אלמלא דיבר ה' בכבודו ובעצמו, ומשה היה מוסר את דבריו בדייקנות, היה דבר ה' תלוי באופן שבו תפס אותו משה מפי ה'. אז יכולים היינו לומר, כי דבר ה' מותאם לפי כח התפיסה, ההבנה והרמה התרבותית של משה – ובידוע, שאין איש או עם, ואפילו בעלי דרגה תרבותית גבוהה ביותר, שיוכלו להשתחרר לחלוטין מהשפעות התקופה שבה הם חיים. כל תרבות אנושית צפויה לתמורות בעקבות הזמן.
ברם כל אלו המעמידים את משה בשורה אחת עם מייסדי דתות, ומציינים אותו כגואל עמו, שהיה מחונן בתכונות של שליט, מצביא ומחוקק, יודעים היטב כי אין כל סימוכין להשערות אלו, וכי המקורות מעידים על היפוכו של דבר.
משה היה רק נושא דבר ה', ולא יוצרו ומחברו. ה' גילה את שכינתו לא באמצעות משה וישראל, אלא פנה אל משה ואל ישראל בדברו אליהם מתוך האש.
בנקל ניתן להכיר את מהות העם מקבל התורה כדי לשפוט אם אמנם עלולה היתה לצמוח מתוכו "דת" מעשה ידי אדם.
משה, האומנם היה מנהיג מלידה?
במורך לב ובגמגום לשון, בצניעות ובענוה, אמר: "מי אנכי?" (שמות ג', י"א). הוא לא היה שליט המלהיב את העם, שובר את כבלי שעבודו ומכניע אויבים רבים כדי להציל את עמו. הוא גם לא היה מארגן מדיני ומחוקק חברתי. ככל שהיה משה פחות מחוקק ופחות מצביא, כך היה נעלה יותר וטהור יותר, ועל כן היה ביכולתו להיות עבד נאמן לרצון ה'. לא היתה לו כל גאוה, כל רצון וכל שאיפה להוסיף נופך כלשהו משלו על דבר ה'.