רבים הם המכינים לכבוד חג מתן תורה זרי ירק ופרחים, מחברים שירים ופזמונים נאים, נושאים נאומים נמלצים ועורכים תפילות חגיגיות. הם סבורים כי בכך הם מעידים על עצמם, שעדיין שומרים הם את ברית התורה מסיני, ולא הפנו עורף לחוקיה ולמצוותיה. העובדה שבחיי היום יום הם רומסים את רוב מצוות התורה – אין לה חשיבות בעיניהם.

יש טועים הטוענים כי כל מה שהתורה דורשת מאיתנו אינו אלא יושר והגינות מוסרית בין אדם לחברו. לעומת זאת, דיני שבת ומועד, טהרת המשפחה ומאכלות אסורות, כל אלו אין להם מקום בחיי החברה. כל אחד רשאי לקבלם או לדחותם כראות עיניו. אחרים גורסים, כי רק הקשר הרוחני שבין האדם לאלוקיו הוא עיקרה של הדת, ורק על ידי כך האדם מבטא את השתייכותו לדת ישראל. לכן יש להעדיף את המצוות שבין אדם למקום על המצוות שבין אדם לחברו.

כלפי כל הטענות הללו קורא הפסוק ואומר: "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה!" שני לוחות הברית שווים היו. על האחד נכתבו המצוות שבין אדם למקום, ועל השני – המצוות שבין אדם לחברו. אלו ואלו מהוות את העדות של מתן תורה לישראל. עבירה על "אנוכי" כמוה כעבירה על "לא תרצח". יחסו של האדם כלפי בוראו וחובתו של היהודי כלפי יהודי אחר, שווים הם בערכם.

בזכרנו בחג מתן תורה את אבותינו אשר עמדו למרגלות הר סיני וקיבלו את הצו "לאמור" – נשים אל ליבנו להבין היטב את משמעותו של דיבור זה. עלינו ללמד את התורה לבנינו, למסור אותה לדור הבא כשכולה שלמה, כולה קודש לה', ועל בני האדם בחייהם לקיימה בשלמות.