כל אבן בירושלים טומנת בחובה היסטוריה יהודית עתיקה. כאן בשביליה צעדו עולי הרגל עם קרבנותיהם אל בית המקדש. כאן ברחובותיה עסקו חשובי התנאים יומם וליל בתורה. גם בתי הכנסת של העיר העתיקה, אלו שנבנו בכפיים מיוזעות לאחר חורבן הבית השני, טומנים בחובם סיפורים כמספר אבניהם.בתי כנסת לאחר חורבן בית שני
לאחר החורבן הכואב לא הורשו היהודים לחזור לבירתם הנצחית, לבנותה ולגור בה ביישוב של קבע.
למרות זאת, מופיעות מספר עדויות שגם בתקופה ההיא, ולפחות בתחילתה, התקיימו בתי כנסת בעיר.
עדות כזו אנו מוצאים בכתביו של אחד מראשי הנוצרים שביקר בירושלים במאה הרביעית (לפני כאלף ושש מאות שנה), וכך הוא כותב: שבע וארבעים שנה לאחר החורבן על ידי טיטוס, כשביקר אדריאנוס בירושלים, מצא את כל העיר תלי חורבות. שבעה בתי כנסת נשארו בציון, ואחד מהם התקיים עד לימי קונסטנטין קיסר רומי". ראשית ממלכתו של קונסטנטין היתה בשנת ד' אלפים ושמונים לבריאת העולם, תקופה של כמאתיים וחמישים שנה לאחר החורבן.
גם הנוסע ר' בנימין מטודלה, בביקורו בירושלים בשנת ד' אלפים תתק"ל, שמונה מאות שנה מימי קונסטנטין, מצא בה: מאתיים יהודים דרים תחת מגדל דוד… ובחומה שבמגדל".
בית המדרש הגדול שבירושלים נבנה בעת שכבשו הפרסים את ירושלים בעזרת תושביה, בשנת ד' אלפים שס"ה, ורווחה היתה ליהודים לזמן קצר.
אך לא ארכו ימי השלווה, ושוב חרבו בתי הכנסת שבירושלים על ידי הפרסים עצמם, שבגדו בעוזריהם היהודים, ועל ידי הרקליוס, קיסר ביזנץ, שלאחר ארבע עשרה שנה, חזר וכבשה.
בשנת ד' אלפים שצ"ח נכבשה ירושלים על ידי הערבים. באותה תקופה היתה הקלה מסוימת במצב היהודים, אולם שנים חלפו עד שהורשו לבנות בתי כנסת.
קיימות עדויות על בתי כנסת בירושלים מתקופות מאוחרות יותר. קיימת עדות על השר רבי שמואל הנגיד, שהיה מנדב ומספק שמן למאור לבתי הכנסת שבה.
"בשנת ד' אלפים תתקע"א העיר ה' את רוח רבני צרפת ואנגלאירה לבוא אל ירושלים, והיו משלחת של יותר משלוש מאות איש ובראשם רבי יהונתן ב"ר הכהן מלוניל, וכיבדם המלך כבוד גדול, ובנו להם שם בתי כנסיות ובתי מדרשות". אלא שבשנת ה' אלפים כ', שבע שנים לפני עליית הרמב"ן, עלו הטטרים על ירושלים והחריבוה, כל אבן עקרו עד היסוד. ובכל זאת מצא הרמב"ן יהודים בודדים ששבו אליה כבן השב אל ביתו.
בית כנסת הרמב"ן
חן קדומים וזכות ראשונים שמורים לבית הכנסת הראשון, שהוקם ונוסד עם התחדשות היישוב היהודי בירושלים בראשית האלף השישי. בית כנסת זה נוסד על ידי הרמב"ן מגירונה שבספרד, שעלה לירושלים ביום ה' אלול שנת ה' אלפים כ"ז (הז"ך), זמן קצר לאחר כיבוש הטטרים.
במכתבו מירושלים לבנו הוא כותב כי בירושלים החרבה אין כמעט יהודים, מלבד שני צבעים: ומה אגיד בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון. כללו של דבר: כל המקודש מחבירו, חרב יותר מחבירו. ירושלים יותר הרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל. ועם כל חורבנה היא טובה מאד. ויושביה קרוב לאלפיים, ונוצרים בתוכם מאות, פליטים מחרב הסולטן, ואין ישראל בתוכה כי מעת באו הטטרים ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם. רק שני אחים, צבעים, קונים הצביעה מן המושל, ואליהם יאספו עוד מניין מתפללים בביתם בשבתות".
והנה זרזנו אותם ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחורבות יזכה. והתנדבו לתיקון הבית, וכבר התחילו. ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו מירושלים, והבריחום לשם בבוא הטטרים. והנה יציבו בית הכנסת ושם יתפללו כי רבים באים לירושלים לראות בית המקדש ולבכות עליו".
נוסח המכתב נחקק בשנים האחרונות על לוח אבן שנקבע בקיר המזרח של בית כנסת הרמב"ן.
עדותו על רבי עובדיה מברטנורא
תיאור מפורט יותר של בית כנסת הרמב"ן אנו מוצאים במכתבו של רבנו עובדיה מברטנורא לאביו, בשנת רמ"ח, שם הוא כותב על נסיבות חורבן בית כנסת הרמב"ן: ירושלים רובה חרבה ושוממה… ובית הכנסת של ירושלים היום אין בה ספר תורה, כי אם מעט מזעיר… הוא בנוי על גבי עמודים וארוך וצר ואפל, ואין נוגה לו. בחצר בית הכנסת יש במה ומיסטיקה (מסגד) לישמעאלים. והוא אשר גרם את כל הרעה אשר באה להחריב את בית הכנסת ולאבד ממונם של ישראל, וכמעט אבד זכר ישראל מלשבת בירושלים. לולי רחמי ה' אשר נתן אז בעיני המלך ונגד רצון כל שריו ועבדיו וכל עם ארצו, ציוה לבנות את הבית כבתחילה ולרומם האחרון מן הראשון" (אגרות ארץ ישראל).
הריסה זו של בית הכנסת על ידי הישמעאלים היתה בערך בשנת רל"ה. כגמול להרס בית הכנסת הובלו הקאדי הירושלמי ונכבדים מוסלמים אחרים כבולים בשלשלאות ברזל למשפט בקהיר המצרית בהוראת המלך המצרי.
בית כנסת הרמב"ן חידש את נעוריו. כיום הוא בית כנסת פעיל מאד, ומניינים רבים מתנהלים בין כתליו. דומה שזהו בית הכנסת העתיק ביותר בעולם כולו שעודנו פעיל ומשמש לתפילות, תמידים כסידרן.
בית כנסת רבן יוחנן בן זכאי
במבנה ר' יוחנן בן זכאי", הממוקם במרכז הרובע היהודי, ניצבים ארבעה בתי כנסת ספרדים. על פי מסורה במקום זה עמד בית מדרשו של התנא האלוקי. כאן שקד על תורתו. כל אחד מהארבעה קרוי בשם: בית הכנסת אליהו הנביא דקהל ציון, בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי דקהל תלמוד תורה, בית הכנסת אמצעי דקהל האמצעי, בית הכנסת איסטנבולי דקהל איסטנבולי.
ארבעה בתי הכנסת בנויים בעומק האדמה מתחת לפני הרחוב והגישה אליהם היא באמצעות מדרגות יורדות, משום איסור המלכות להבליט את בתי הכנסת מעל גגות העיר.
הראשון מארבעה אלו הוא בית הכנסת אליהו הנביא של קהל ציון, שנבנה עם סגירת בית כנסת הרמב"ן והתפלגות בני הקהילה בשנת שמ"ו. בבית כנסת זה, בפינה הצפון מערבית, יש מגרעת בקיר, וממנה מדרגות המובילות אל עבר מערה הנקראת מערת אליהו הנביא. בקצה המערה עומדת כורסה עתיקת יומין המיוחדת לאליהו הנביא, ולפני הכיסא היה דולק נר תמיד בעששית תלויה. וקבלה בידם ששם נתגלה אליהו הנביא".
לפני דורות היה היישוב היהודי דל מאד. כאשר התאספו היהודים לתפילת יום כיפור, היה חסר להם עשירי למניין. מה רבה היתה שמחתם, בראותם כי פתאום נזדמן להם זקן אחד שהשלים את המניין. מיד בגמר התפילה נעלם הזקן כלא היה, לפני שהספיקו לשאול לשמו ולמעשיו. הבינו המתפללים כי היה זה אליהו הנביא מבשר הגאולה.
אליעזר הלוי, מזכירו של השר משה מונטפיורי, שביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה בשנת תקצ"ח, מספר על מזרקה שהותקנה בבית כנסת אליהו הנביא דקהל ציון, שהיתה זורקת מים כלפי מעלה בשמחת בית השואבה בחג הסוכות.
נר תמיד לזכרו של רבי קלונימוס בעל הנס
בעת שבנו את בית כנסת אליהו הנביא של קהל ציון, הוסיפו לבנות בית כנסת שני סמוך לו, ושמו ניתן לו: בית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי דקהל תלמוד תורה. מתפלליו נהגו להדליק נר תמיד" במקום אשר בו נעשה נס: רבי קלונימוס החיה ילד ערבי, שרצחוהו הערבים והשליכו את גופו אל תוך בית הכנסת למטרת עלילה דם. הילד הצביע על הרוצח הערבי ושוב שבק חיים.
עם גידול העדה הוסיפו לבנות שני בתי כנסת נוספים: בית הכנסת אמצעי" ובית כנסת איסטנבולי". חצר פנימית מקשרת בין ארבעת בתי הכנסת, שהיוו את בתי הכנסת החשובים ביותר לעדה הספרדית, ובהם הוכתרו הרבנים הראשיים בתואר הראשון לציון.
לאחר ששוחררה ירושלים במלחמת ששת הימים, שופצו ותוקנו בתי כנסת אלו וחזרו לתפארתם כבראשונה.
בית הכנסת "אור החיים'
בחצר בית בין רחוב אררט לרחוב חב"ד היה גר רבי חיים בן עטר, בעל ה"אור החיים" הקדוש. בסוף שנת תק"א עלה רבינו, שהיה מגדולי חכמי מרוקו, לחונן את ארץ הקודש. אליו נלוו תלמידיו עם משפחותיהם, כשלושים נפש. פה יסד רבינו חיים את בית הכנסת אור החיים" ואת ישיבתו המפוארת כנסת ישראל". שם היה לומד מעלות השחר עד שקיעת החמה, כשהוא עטור בטלית ותפילין. נדיבי ליוורנו באיטליה יסדו ביזמתו קרן מיוחדת להחזקתם ולכלכלתם של הלומדים במקום.
בחצר זו לא חלו שינויים. החצר משופעת באור והיא שולחת מאורה לבית הכנסת. בקיר המערבי של בית הכנסת יש פתח לחדר קטן ובו בית מדרש המרוהט לאורך קירותיו בארונות ספרים. חדר עזרת הנשים מובדל מאולם התפילה ותחתיו מקווה קטנה.
רבינו חיים בן עטר לא האריך ימים בירושלים והוא נקרא לבית עולמו ביום ט"ו בתמוז תק"ג. הישיבה, שהפכה למגדלור והפיחה חיים רוחניים ביישוב היהודי בירושלים, עברה לנשיאותו של תלמידו רבי יונה נבון.
בית כנסת האר"י
סמוך לבית הכנסת אור החיים" עמד שנים רבות בית הכנסת האר"י הקדוש". לפי המסורה נולד בו בשנת רצ"ד האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא אשכנזי, ראש מקובלי צפת. החיד"א כותב בספרו שם הגדולים: ומפי זקני שער נודע הבית וזכינו לראותו".
שני בתי הכנסת פעלו עד למלחמת העצמאות, בשנת תש"ח. המבנים עצמם לא נהרסו, אך נפגעו קשה וכל תוכנם נשדד. לאחר איחוד ירושלים, בשנת תשכ"ז (1967), נמצאו בתי הכנסת בשלמותם, אך ריקים מתכולתם. כיום, מוזיאון חצר היישוב הישן" משלב בתוכו את שני בתי הכנסת המשוחזרים.
בית הכנסת "סוכת שלום"
חצר גדולה היתה בירושלים העתיקה ושמה ר' ישעי'ס חצר". בחצר זו התיישבו האשכנזים הראשונים מתלמידי הגר"א, שעלו לירושלים בשנת תקע"ב. היה גר בה הרב ישעיה ברדקי ראש העדה האשכנזית, חתן רבי ישראל משקלוב רבה של ירושלים, ועל שמו היתה נקראת החצר. חצר זו הפרישה בית אחד לבית הכנסת, שהיה הראשון לעדת האשכנזים, ונקרא בשם סוכת שלום". אף מקווה טהרה תיקנו שם. בבית כנסת זה התכנסו שרידי היהודים שניצלו מן הרעש והביזה בצפת בשנת תקצ"ז, רעש שכילה אלפיים נפשות והחריב את העיר צפת. פליטי הרעש בצפת עברו לירושלים. החצר ובית הכנסת נהרסו במלחמה בשנת תש"ח, ועם שיפוץ הרובע היהודי נבלעו ואינם.
החורבה
כיפותיהן של בית הכנסת החורבה" ובית הכנסת תפארת ישראל" התנוססו מעל לבתיו של הרובע.
בית הכנסת החורבה" הוא אחד המפורסמים ביותר בירושלים, ואולי גם בעולם כולו. מייסדיו קראו לו בית הכנסת הגדולה" כדי להזכיר את זכותם של אנשי כנסת הגדולה. אנשי ירושלים קראו לו החורבה" על שם מה שאירע לרבי יהודה חסיד, אשר עלה לירושלים משידליץ שבפולין, בשלושה בחשוון שנת תס"א. הוא עמד בראש שיירה של אלף וחמש מאות נפש. ביום השלישי לבואו לירושלים, כשהלך בערב שבת לטבול לכבוד שבת, חלה, נפטר ונקבר בהר הזיתים, ונשארו אנשי השיירה ללא מנהיג.
בחצר ביתו הוקם בית הכנסת האשכנזי הראשון. כדי להתקיים נאלצו היהודים ללוות מהערבים מזון ומעות, והללו נטלו מהם ריבית קצוצה. החוב עלה ותפח מיום ליום. שני עשורים לאחר מכן, בשנת שפ"א, בזזו בעלי חוב ערביים את בתי החצר ושרפו את בתי הכנסת שבתוכה.
בשנת תקע"ו החלו השתדלויות בקושטא ואצל מלך מצרים מוחמד עלי. רבי יהוסף שוורץ כתב את התזכיר בטוב טעם ובלשון צחה, ורבי שלמה צורף ירד עם המכתב למצרים. סייעם הקב"ה ומצאו חן בעיני המלך, והוציא הוראה מפורשת להתיר להם להקים דיר אשכנזי", ושלא יוכל אדם לתבוע מהם את חובות אבותיהם. ביום ה' י"ט באלול תקצ"ו החלו לפנות את האשפה מהמקום, וכעבור כשנה וחמישה חודשים, בר"ח שבט, יום שבת קודש פרשת וארא שנת תקצ"ז, חנכו את בית המדרש מנחם ציון". כולם ברכו: ברוך מציב גבול אלמנה". אולם עדיין לא הותר להם להקים את בית הכנסת הגדול.
מאז ועד היום נותר שם החצר בפי כל: חורבת רבי יהודה חסיד", על שם בית הכנסת שנבנה בשביל חבורתו ונחרב לאחר זמן קצר, ועמד בחורבנו קרוב למאה שנה.
שיחזור "החורבה"
השר משה מונטפיורי, במסעו השלישי לארץ ישראל דרך קושטא, הביא עימו את האישור המיוחל מאת המלך לבניית בית כנסת בחצר החורבה. ביום כ' בטבת באותה שנה החלה חפירת היסודות, וביום י"ז בניסן הונחה אבן הפינה. מפאת סיבות ומניעות שונות הושלמה בניית בית הכנסת רק בסיום שנת תרכ"ד, ובערב ראש השנה תרכ"ה כבר חגגו את חנוכת הבית.
בית הכנסת היה מפואר במיוחד, ואף המעקות ושער הכניסה היו מחוטבים, והיו שזורים בהם פסוקי קודש מספר תהלים. רם ונישא עמד ארון הקודש, גובהו שתי קומות, והוא מן המפוארים ביותר בתקופה ההיא. הוא נתרם על ידי חייט החצר של קיסר רוסיה, רבי מנחם מאניש ב"ר ירוחם. הוא גם תרם את השער המפואר שעליו נחקק שמו לתפארת עולם.
מתחת לבית הכנסת היתה מערה ובה נשמרו כמאה ספרי תורה. בחצר בית הכנסת שכנו ישיבות עץ חיים", ובית כנסת נוסף: שערי ציון".
מאז הקמתה הפכה ה"חורבה" לבית הכנסת הגדול והמפואר בכל ארץ ישראל ולמרכז החיים ברובע. בחורבה הוכתרו רבניה האשכנזים של ירושלים וארץ ישראל. בחצר זו הנהיג רבי שמואל סלנט, רבה של ירושלים, במשך שבעים שנה את בית הדין הפרושי ואת ענייני העדה האשכנזית.
יומיים לאחר נפילת הרובע פוצצו הירדנים את בית כנסת ה"חורבה". בפעם הראשונה מזה אלף שנים לא נותר ברובע היהודי אף יהודי אחד ולא נותר בניין שלא נפגע. דבר זה הופך את שיבת היהודים לבלתי אפשרית", כך דיווח המפקד הירדני. רצף החיים היהודיים ברובע נקטע לתשע עשרה שנה.
לאחר הריסתו על ידי הירדנים נותרו מבית הכנסת רק עמודים אחדים ויסודות. אחרי מלחמת ששת הימים לא שוקם בית הכנסת, אך שוחזרה באופן סמלי אחת מארבע הקשתות שתמכו בכיפת הבניין. קשת זו הפכה לסמל.
בעשור האחרון הוחלט להתחיל בבנייתו של בית הכנסת מחדש, בפעם השלישית.
בכ"ט באדר ה'תש"ע, בתום תהליך השיקום והשחזור, נחנך בית הכנסת בטקס חגיגי.
מבנה בית הכנסת מתבסס על שרידי הקירות של המבנה הישן. נדבכי הקירות שלא נהרסו ושרידי כותל המזרח של בית הכנסת שנותר עומד, שולבו במבנה המודרני.
עזרת הנשים נמצאת בגלריה מצד מערב, מעליה יש עלייה למרפסת בסיס הכיפה, ממנה מובילים שני גרמי מדרגות אל רום הכיפה.
ארון הקודש שוחזר לפי צילומים של ארון הקודש הישן, ובית הכנסת "החורבה" ניצב עתה במלוא הדרו במרכז הרובע היהודי.
בית הכנסת "תפארת ישראל"
בית הכנסת "תפארת ישראל" נקרא על שמו של רבי ישראל פרידמן, האדמו"ר מרוז'ין, ששימש נשיא כולל החסידים, וטרח למען תת להם אחוזה בארץ. ברם, אנשי ירושלים כינו אותו ניסן'ס שול", על שם מקימו ר' ניסן בק. תחילתו של הרעיון היה בשנת תר"ג, בעת ששלח האדמו"ר מרוז'ין סכום כסף לרבי ישראל בק, בעל בית הדפוס הנודע, כדי שיקנה אחוזת קרקע לבניית בית כנסת. רבי ישראל הזדרז למלאות את רצון רבו. תיכף רכש חלקת אדמה, ומיד החל בפעולות מזורזות להשגת רשיון. בין צאצאי רבי ישראל בק מהלכת שמועה שקיבלו מאבותיהם, כי גם הקיסר ניקולאי הראשון נתן דעתו לקנות חלקת ארץ זו, כדי להקים עליה כנסיה על שמו. כשנודע לו ששליחיו של האדמו"ר הקדימו אותו, הפטיר בכעס: כל ימיו הוא עומד בדרכי".
כל עוד לא ניתן הרשיון עמדו מכשולים רבים בפני ר' ישראל בק. בתחילה היה זה קברו של שייח אבו שוש', שבעמל רב הצליחו היהודים להעביר, ברשיון הקאדי, למקום אחר. בינתיים נפטר האדמו"ר מרוז'ין בג' בחשון תר"י, ובנו רבי אברהם יעקב מסאדיגורא המשיך במאמצים להשגת הרשיון. רק שמונה שנים לאחר מכן, בשנת תרי"ח, הושג הרשיון בהתערבות ממשלת אוסטריה ובהשתדלות הקיסר פרנץ יוזף. במהלך הקמת בית הכנסת נעצרה הבנייה לא אחת בשל התנכלויות שונות מצד הערבים. הם טענו כי בית הכנסת יתרומם מעל כיפת המסגד בהר הבית.
בית הכנסת הסיר את מגבעתו
בניין בית הכנסת עלה 800,000 פייאסטר, סכום עצום בימים ההם. שלושים חלונות גדולים הקיפו בפאר את הבית. ממעל להם כיפה גדולה בת שנים עשר חלונות. בית הכנסת היה מדהים ביופיו. הציורים המרהיבים שעל הכתלים הוסיפו לו פאר מיוחד.
בשנת תרכ"ט עדיין לא הושלמה בנייתו של בית הכנסת. בימים ההם נסע פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה-הונגריה, לחנוך את תעלת סואץ. בדרכו סר לירושלים וביקר בעיר העתיקה. הקיסר ייעד יום מיוחד לביקורים במוסדות יהודיים, ור' ניסן בק, שהשפה הגרמנית היתה שגורה בפיו, נבחר כמלווה למשלחת הקיסר. במהלך ביקורו נזכר הקיסר כי בהשפעתו האישית הושג הרשיון לבניית בית הכנסת, וביקש לראותו.
כשהגיעה המשלחת לפני הבניין, הרים הקיסר את ראשו וראה את בית הכנסת ללא גג. שאל הקיסר את רבי ניסן: כלום אין גג לסינגוגה?" הן", השיב ר' ניסן, הסינגוגה הסירה את מגבעתה לכבוד הקיסר"… צחק הקיסר לתשובתו הפקחית ואמר: מקווה אני שהסינגוגה תחבוש בקרוב את מגבעתה", ותרם אלף פרנק לגימור הבנין…
ביום שישי י"ב בחודש מנחם אב תרל"ב חגגו את חנוכת הבית, שבנייתו החלה בשנת תרי"ח ונמשכה י"ד שנים. בית הכנסת עמד בתפארתו ע"ו שנים, כשהוא משקיף וצופה אל מקום המקדש. בשנת תש"ח, בימי מלחמת השחרור, פוצצו אותו הערבים, והוא נהרס עד היסוד.
בית הכנסת בית א-ל
מול בית כנסת רבי יוחנן בן זכאי נמצא בית כנסת קטן וצנוע שנקרא בית א-ל". בית הכנסת הזה נוסד בשנת תקי"ז. בית זה הפך למקומם של המקובלים שישבו והגו בו בתורת הסוד. בבית כנסת זה חתמו י"ב מקובלים נשגבים על שטר ההתקשרות הנפלא כדי לתקן עולם במלכות שד-י. בראשם עמד רבי גדליה חיון, שעלה לארץ בשנת תרה בימינו, אמן.