אהבת הזולת מסוגלת לפרוץ את חומת האנוכיות, להגביר את מידת הכרת הטובה ולהפנות את האדם לאהוב את בוראו אהבת אמת.
למדנו בתורתם של חכמי המוסר שבכל עבירה שאדם עובר טמון שורש של כפיות טובה כלפי הבורא. אילו היתה אישיותו של האדם חדורה בהכרת טובה כלפי אביו שבשמים, לא יתכן שהיה מעז לעבור על דבריו! לאורך כל ימי חייו מקבל האדם מתנות מהקב"ה, ואם כן, איך יתכן שהוא לא חש מחוייבות להישמע לו ולמלא את הוראותיו? אין זאת אלא שאותו אדם לקה בחיידקי כפיות טובה, וממילא "לא יבצר ממנו כל אשר יזם לעשות".
בנקודה זו פועלת מצות הצדקה את פעולתה הטובה. היא מהווה תרופה המסייעת לחלץ את עובר העבירה ממשבר כפיות הטובה. כאן מצוי הפתח להפנמת התחושה: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי" (תהילים קט"ז, י"ב). ככל שיעמיק האדם בהכרה זו, ישתנה יחסו אל החטא, וממילא תשתנה לטובה גם אישיותו.
הלל הזקן הוא זה שהצביע על עיקרון נעלה זה בהוראתו לאותו גוי שבא להתגייר. הלל גילה לו שתחום המצוות שבין אדם לחברו הוא המפתח לקיום כל התורה כולה. הלל לימד ששבירת מעגל האנוכיות גורם שינוי ערכים יסודי בחיי האדם. מאליו מובן, שמפתח זה עשוי גם להפוך את החוטא לבעל תשובה, ובהתאם, גם גזר דינו של אותו אדם, עשוי להשתנות באמצעותו לטובה.
זאת ועוד, לנוכח העובדה שהקב"ה נוהג עם האדם בהנהגת "מידה כנגד מידה", מאליו מובן, שאם ינקוט האדם בדרך מעשית של הטבה לזולת, גם מן השמים ינהגו עמו בהתאם וייטיבו לו. הצדקה והחסד שאדם עושה עם זולתו הם המפעילים את מידת החסד של מעלה, וכידוע, החסד השמיימי גדול הוא לאין ערוך מחסדו של בשר ודם. נמצא אם כן, שנקיטת צעדי חסד על ידי האדם תביא לו שפע ברכה ממרומים.