חג שבועות עצמו הוא קצר וצנוע. רק במשך יום אחד חוגגים אנו את חג מתן תורה. גם ביום זה אין החג בא לידי ביטוי מיוחד.
מהו פשרו של דבר זה?
מפני שאין די לתורה בחג אחד, היא דורשת את החיים כולם.
התורה היא נשמת חיינו ועצם קיומנו. היא ממלאת את כל ישותנו בכל מקום ובכל זמן. לשם כך נתן אותה ה' לישראל. התורה היא נשמת חייו של עם ישראל, ולא יתכן להגבילה בזמן או במקום כלשהו, שכן היא ממלאת את כל החיים, במקום בזמן.
אמנם, אף אם בחוג המשפחה היהודית אין חוגגים את חגיגת התורה, הרי במרכז האומה, בלב לבו של העם, בבית המקדש, מצא חג מתן תורה את ביטויו האופייני על ידי הבעת רעיון עמוק בקרבן. באותו יום הוקרבו שתי הלחם וכבשי עצרת.
שתי הלחם מבטאים את כל אשר זכו לו ישראל בזכות התורה. הקורבן האופייני ביום מתן תורה צופן בחובו את מהותה של התורה.
ההתמסרות לתורה והכפרה מוצאות את ביטויין בקרבנות חטאת ועולה. על ידי קרבן המנחה העשוי מצות, מבטא האדם את תלותו בהשגחה העליונה. ההתלהבות והשמחה באות לידי ביטוי בנסכים. אלו הרעיונות המתבטאים בקרבנות הציבור בכל ימות השנה. קרבנות אלו נועדו להדריך את ישראל בדרך המובילה אל פסגת הקודש של התורה.
פסגה זו אינה מנותקת מהמציאות. היא אינה מהווה התפרצות של התלהבות ארעית החולפת חיש מהר בלי להותיר רושם בחיי היום יום. אין בה גם משום ויתור על תענוגות העולם הזה ושלילת היופי והחדווה שבחיים. אין צורך בסיגופים ובנזירות כדי להתעלות אל פסגת התורה. שכן במרומי פסגתה נותנת התורה "לחם תנופה… חמץ" (ויקרא כ"ג, י"ז), את סמל עצמאותו של אדם, וגם שלמים – סמל האושר עלי אדמות ששמו "שלום". כל הניגודים נעלמו ואינם. אין עוד כל פער בין השמים לארץ, בין הנצחי לחולף, בין ההיכל לבין בית המשפחה, בין המזבח לשולחן. כולם יחד צופנים בחובם את הנצח, את השמים ואת האושר העילאי. חיי האדם, המהווים מזיגה של גוף ונשמה, חומר ורוח, התעלו לשמי מרום. האדם מישראל מסב אל שולחנו עם רעייתו ובני משפחתו, ולבו גדוש שמחה על קרבתו אל ה', ביודעו את ערכה הנצחי של ההנאה אשר הוא נהנה מכל רגע היותו עלי אדמות. גלוי וידוע לפניו שרגע זה הינו חלק בלתי נפרד מהנצחיות האלוקית.
תורתו שופעת ומולידה חיים, היא התורה אשר ניתנה לארץ. וה' מעלה את הארץ ואת כל אשר בה אל ממלכת גן עדנו. ברום הפסגה מקבל האדם את עצמאותו, והארץ את ערכה.
על כן לא עולה ולא חטאת, כי אם שלמים הם המסמלים את פסגת התורה. העולות כבר היו ידועות לבני האדם גם לפני מתן תורה. שחיטתן היתה בצפון, שם שורה חשכת הלילה. ואילו השלמים, קרבן השמחה לפני ה', הנאכל בסעודה חגיגית, היה נשחט ונאכל לאור היום. קרבן זה לא נודע לישראל אלא על ידי התורה.
שתי הלחם ושני הכבשים של קרבן שלמים היוו ביטוי לעצמאות המוקדשת לחג מתן תורה. לא עצמאות כלפי חוץ, אשר הושגה על ידי שעבוד היחידים שבעם. לא שגשוג כלכלי של המדינה, שמקורו בלחץ יתר על היחידים. לא אלו עשויים להיות הפיסגה לפי התורה.
שתי הלחם מסמלים את העצמאות של כל חבר הנמנה עם העם. "שני כבשים לזבח שלמים" מסמלים את שמחת השלום שבכל בית ובית. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים… ולא ישא גוי אל גוי חרב" (ישעיהו ב'-ג', ד') – זהו השלום של אומות העולם הבא בזכות התורה. וגם בקרב עם ישראל יהיה כל אחד שרוי בשלום ובשלווה: "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד" (מיכה ד', ד').