ניתן היה לומר כי הידיעה שאנו מרכז העולם, שליטים בכל החי והמצוי בכדור הארץ, היא התורמת לתחושה הטבעית כל כך, שחייבת להיות משמעות לחיינו, כל היצורים משרתים אותנו, ואנו לא משרתים שום יצור אחר, כך שחייבת להיות משמעות נוספת לחיינו.
אחת התכונות הייחודיות של המין האנושי, היא תכונת הייעוד והמטרה. כל תינוק שנולד, נושא עימו מרגע היוולדו את תחושת בקשת הייעוד, והוא לא ינוח ולא ירגע, עד שיציב לעצמו מטרה כלשהיא וינסה לעמוד בה. כל חייו יעמדו בסימן הצלחה או כישלון לפי אותו יעד או מספר יעדים.
זהו אחד החלקים החשובים ביותר של הגדרת האדם כ"אינדיבידואליסט" – אדם העומד בפני עצמו, שאינו דומה לשום אדם אחר ואין לו תחליף. אילו היה פרט מסויים במין האנושי זהה לאדם אחר במטרת חייו, כי אז לא היתה משמעות לחייו של אותו פרט. על כן שנינו כי: "כל המקיים נפש אחת – כאילו קיים עולם ומלואו".
בעולמם של בעלי החיים, לעומת זאת, הנושא היחיד הוא ההישרדות, וכל חייהם של בעלי החיים מוקדשים לכך. גם ה"משחקים" או הפעולות השונות שאנו רואים אותם מבצעים, קשורים בסופו של דבר להליך ההישרדות, כמו המשחקים שמבצעים הגורים – שהם ביסודם לימוד והכשרה לפעילות האמיתית – רדיפה אחרי הטרף, הימלטות מאויבים וכדומה. גם המנוחה והשעשועים של חלק מהחיות, היא פועל יוצא של הצורך להרגיע את המוח.
בניגוד לחיות שנראות שבעות רצון כאשר מטרותיהן החומריות מושגות, האדם איננו מסוגל להסתפק בכך שטוב לו בחייו החומריים. הוא מאבד מהר מאד את הסיפוק מהנאה חומרית, ומבקש לעצמו משהו מוצלח יותר. העובדה שכל ההנאות החומריות שהאדם מחזר אחריהן, מאבדות מהר מאד את הסיפוק שהן מעניקות – מביאה אותנו להכרה ברורה שהן לא היעד האמיתי של האדם.
כאשר אנו מתבוננים מעט בקורות ימי עולם ואדם, אנו מגלים כי התכונה הזו של בקשת היעד, לא תמיד תורמת להישרדות הטבעית של המין האנושי. אדרבה: רבות מהסכנות הגדולות האורבות לעולם כולו ולמין האנושי בפרט, כמו פצצת המימן למשל, הומצאו על ידי אנשים שלא הסתפקו בעיסוק בהישרדות, אלא ביקשו לעצמם יעדים מתקדמים יותר. גם חלק מהמלחמות בעולם, לא באו כתוצאה ממריבה על משאבי הטבע והקיום, אלא על מטרות נשגבות כביכול. מלחמות שנבעו מיריבות של דת ותרבות כילו חלקים גדולים מהמין האנושי.
חז"ל אומרים כי הקב"ה העביר את אדם הראשון על כל אילני גן עדן, ואמר לו: "ראה מעשי כמה מתוקנים הם, תן דעתך שלא תקלקל, שאם קילקלת – אין מי שיתקן אחריך". העולם מצד עצמו מתפקד היטב במחזור החיים שבטבע, אולם דווקא האדם הוא המסוכן לקיום העולם.
אנשים רבים מוכנים לוותר על רכושם המסייע להם לשרוד, ואף מקריבים את חייהם, עבור משהו שהם רואים אותו כיעד חשוב יותר מהחיים. גם התכונה הזו, המוכרת מכל ההיסטוריה, מעידה כי תחושת היעד בקרב המין האנושי חזקה יותר מהקיום החומרי.
יש שהרחיקו לכת במסקנה נועזת יותר, וקבעו כי הצימאון המיוחד שיש למין האנושי מוכיח את קיומה של הנשמה, של אותו ניצוץ רוחני שנמצא בתוך האדם.
בספרי המחשבה היהודית אפשר למצוא את ההסבר הקובע כי הנשמה הנמצאת באדם, היא הגורמת לו להתאוות לצרכים רוחניים יותר מאשר סיפוק צרכיו.ויש שאף מפרשים בכך את הכתוב בקהלת: "וגם הנפש לא תימלא" – דהיינו שהאדם מטבעו יכול להסתפק במילוי צרכיו הגשמיים, אבל הנפש שבתוכו אינה נותנת לו מנוח, והיא דוחפת אותו לחפש יעדים עליונים יותר.
אחת החידות הבסיסיות בעולם הפילוסופיה, היתה שאלה החיים. השאלה היתה האם חיי האדם הם כלי ואמצעי להשגת מטרה מסויימת, או שמא האדם הוא בסך הכל יצור חי ללא משמעות ובלשוננו היום: אוסף מולקולות אקראי וחולף.
אולם התכונה הזו של האדם – בקשת המשמעות והיעד של החיים, הטבועה כה עמוק בתוכו – עומדת כסלע איתן, שאליו מתנפצים כל התהיות והספיקות, מנין צמחה אותה תכונה עיקשת כל כך, של בקשת יעדים, אלמלא שהאדם נוצר בכוונת מכוון בתכונה זו?