_x000D_ כאמור, כאשר העולם נתפס כזירת תחרות מתמידה, החיים נעים בין 'הכל' לבין 'לא כלום', ללא שלבי ביניים. אם החשוב מכל הוא להצליח, אנשים עושים כל מאמץ להגיע להישג המיוחל. קורה שהורה שאפתן מוכן לעשות הכל כדי להצליח. במרוץ להצלחה הוא מרוכז בעצמו ובנקודת השיא שאליה הוא שואף. סביר להניח שבדרך הוא לפעמים רומס אנשים, מתעלם מסביבתו ולעתים גם מבני ביתו, חוטא לאמת הפנימית שלו, וממילא אינו מהווה דוגמה חינוכית טובה לילדיו. לעיתים הוא אף פוגע בבריאותו, בשלוות נפשו ובנפש ילדיו. כמה מצער יהיה אם בפסגת הצלחתו נמצא אותו עצוב ונכה רוח, מחפש עם מי לחגוג את אותה הצלחה… . הוא הצליח במשימה, אך הפסיד את האושר ואת השמחה אשר היה יכול לזכות בהם אלמלא הזניח את שאר שאיפותיו וערכיו בדרכו לפסגת ההצלחה. את כל הבעיות החינוכיות והלימודיות, ההתנהגותיות ניתן להניח על משטח האשמה המודרני והעכשווי – לחץ! הזמן לעבודה, הנדרש מן העובדים כדי לעמוד בתנאי התחרות (לא לאבד את מקום עבודתם, שיפור תנאי העבודה וקידומם האישי), הפך להיות אין סופי, ואינו מותיר להורים זמן לשהות עם ילדיהם בניחותא. כל אנשי הפדגוגיה וצוותי הייעוץ הפסיכולוגי, מאוהבים במונח החדיש והנפלא הנקרא לחץ, ותולים בו את כל האשמות הכבדות – שהיו עד היום מונחות על כתפינו הכושלות. הבעיה זוהתה באופן ודאי ומוחלט.
נמחיש את דברינו:
ילד בן שבע המתין בחצר הבית לאביו שיחזור מהעבודה.
כשהגיע האב, אמר לו הילד: "אבא, יש לי אליך שאלה. אוכל לשאול אותך?"
"כמובן, בבקשה שאל. מה אתה רוצה לדעת?" ענה לו אביו.
"אבא, כמה כסף אתה מרוויח לשעה?" שאל הילד.
"זה לא עניינך! מה מביא אותך לשאול שאלה כזאת?!" השיב האב בכעס.
"רק רציתי לדעת", התחנן אליו הילד, "בבקשה תגיד לי, אבא. כמה כסף אתה מרוויח לשעה?"
האב התרגז מאוד: "אם אתה מוכרח לדעת, אז אני מרוויח 100 שקלים לשעה, אפילו שזה ממש לא עניינך!"
הילד הביע אכזבה עמוקה, והרכין את ראשו.
כעבור רגע, התעשת, פנה אל אביו ואמר לו: "אבא אתה יכול להלוות לי בבקשה ארבעים שקלים?"
האב כעס, והפעם בעוצמה שעלתה על הכל: "אם הסיבה היחידה שביקשת לדעת כמה אני מרוויח הייתה כדי שתוכל לקנות צעצוע מטופש או לבזבז כסף על שטות אחרת, אז אני מעניש אותך! תכנס לחדר, ואל תצא משם עד שאקרא לך! שב ותחשוב עד כמה אתה אנוכי ולא מתחשב. אני עובד שעות ארוכות ואין לי זמן למשחקים המטופשים שלך!"
הילד הלך בשקט לחדרו, שפוף ועצוב. האב התיישב בכורסא בסלון, והרגיש שחמתו בוערת בו. כיצד ילדו מעז בחוצפתו לשאול שאלות כאלו!
כעבור שעה קלה, לאחר שנח מעט והתאושש מהיום שעבר עליו, החל להירגע. מחשבות חדשות צפו ועלו במוחו, האמנם היה צורך לכעוס על הילד ולנהוג בו ביד כה קשה. אולי יש משהו שהוא זקוק לו מאוד, והכסף דרוש לו כדי לקנותו? הן לרוב הוא ילד טוב ואינו מבקש כסף. החליט האב לגשת לחדרו של בנו ולברר את העניין.
"אתה כבר ישן?" שאל כשנכנס לחדר. "לא, אבא, אני ער", ענה לו הבן. "אתה יודע, חשבתי לעצמי שאולי התנהגתי אתך יותר מדי בחומרה. היה לי יום קשה מאד בעבודה, לא חשבתי עליך מספיק. אני מצטער. הנה קח לך את הכסף שביקשת". אמר האב והוציא מארנקו ארבעים שקלים, אותם מסר לילד.
התיישב הילד במיטתו כולו זורח ומאושר. "אבא, תודה רבה!!" קרא בשמחה, ובשלחו את ידו מתחת לכרית שלו שלף משם ערימת שטרות מקומטים ומעט מטבעות. משנוכח האב שיש לבנו כסף, שוב כעס. לשם מה הוא מבקש ממני כסף אם יש לו!
"מדוע ביקשת ממני כסף, אני רואה שיש לך כסף משלך!" הרעים האב בקולו.
הילד ספר את הכסף שלו, וצירף לשם גם את השטרות החדשים שנתן לו אביו.
"לא, לא היה לי מספיק, אבא. אבל עכשיו זה בסדר. הנה , יש לי עכשיו 100 שקלים בדיוק. אני יכול לקנות עכשיו שעה אחת מהזמן שלך עבורי, אבא?"…
אם זו מסקנה שאותה עלול להסיק גם הילד שלנו, האם לא הגיע הזמן לטכס עצה מה עלינו לשנות? האם אין זה מעורר אותנו להבין שהתחרותיות שיבשה את סדרי העדיפויות שלנו?