"כמה פעמים אמרתי לך לא לעלות על הספה עם נעליים…"
"למה אני צריכה להגיד לך אלף פעמים לאסוף את כל הצעצועים מהרצפה…"
"כמה פעמים אסביר לך שאין לוקחים בלי רשות…"
נו, באמת, כמה פעמים????
כמה פעמים נבקש, נעיר, נדבר, נוכיח, נסביר, נזכיר, נשכנע ונצעק, כדי שה"נסיך" יואיל בטובו הגדול לעשות את בקשתנו…
לעתים, חודרת למוחנו מחשבה קטנה, אולי פשוט שמיעתו לקויה, אולי תעלת האוזן סתומה בנוזלים…
'בדיקת גלידה' פשוטה תוכיח לנו שאין מדובר בבעיית שמיעה. נסו ללחוש בקול בינוני ומטה 'מי רוצה גלידה', ומובטח לכם כי תגלו ששמיעתו של הברנש גבוהה בהרבה מהממוצע.
מדוע איפוא אנו מדברים פעמים רבות כל כך, ואין מאזין?
ראשית, אנחנו מדברים פעמים רבות כל כך, משום שאנו עצמנו איננו משוכנעים בסמכות שיש לנו, ובחובתו המוחלטת של הילד לציית לנו.
עלינו להפנים, כי חינוכו של הילד הופקד בידינו מידי בורא עולם. הוא
כהורים המופקדים על חינוכם של ילדיהם, לטובת הילדים בלבד, יש לנו מלוא הסמכות לדרוש מהם את מה שנראה נכון בעינינו. בכך אנו מחנכים את הילד להיות ממושמע וקשוב לגדולים ממנו, תכונה שתהיה חשובה לו גם בעתיד לכשיגדל ויהיה לאיש.
כאשר נהיה משוכנעים בחובתו הבסיסית של הילד לציית למשמעת ולכיבוד הורים, יכיר הילד מהר מאד בכוחה של הסמכות.
בחינוך ילדים אין מקום לדמוקרטיה. מילתו של ההורה צריכה להיות מילה של סמכות, כזו שאין אחריה עוררין.
במצב הקיים, הילד בחושיו העדינים מגלה שיש לו פתח. ההורה לא אמר את המילה האחרונה, הוא יכול להתווכח, להתמקח, להתנגד, קיים סיכוי שההורה ייסוג לאחור. כאשר הסמכותיות אינה מוחלטת, ינצל זאת הילד כדי למצוא פירצה.
לעומת זאת, אם נבוא מתוך הכרת סמכותיות, ודברינו יאמרו כשאנחנו עומדים מאחורי כל מילה ומצפים למשמעת, המשמעת בא תבוא. אולי ייארך זמן עד שילמד הילד והמשמעת תשוב לשרור, אך היא תבוא! מילה של אבא תהיה מילה, בקשה של אמא תהיה קודש…
זהו כוחה של סמכות הבאה ממקום אמיתי, ממבט פנימי על מהות החינוך, מתוך נקודת מוצא יהודית וידיעה ברורה כי מי שהפקיד אותנו על חינוך ילדינו רוצה בסמכות זו ומחייב את הילדים לציית לה. כאן נמצאת הדרך האמיתית להצלחה.