הילד מפגין שרירים ואינו מקבל מרות. הוא מתחצף, מטיח בבוטות את מה שהוא חושב. ברוכים הבאים לעולמם של ילדי ה"שרירים"!
כהורים אנו עומדים לא פעם חסרי אונים מול תופעת השרירים שהילד מפגין. הוא יודע מה שהוא רוצה ועומד על שלו. יש לו שיטות מפותחות שנועדו להתיש אותנו. הוא מסרב לציית, ממאן לקבל מרות ומכריח אותנו להיכנע.
וההורים, כאילו לפי תכתיב ידוע מראש, מרימים ידיים ונכנעים!
והילד, במקום להירגע לאחר שקיבל את שלו, מפגין מעתה שרירים חזקים יותר. הוא מאיים להפוך את הבית, רודה באחיו הקטנים, ולעתים גם בגדולים, מזהה את החולשות של כולם. ככל שמוותרים לו, גדלה דרישתו. לא רבים איתו, לא נכנסים איתו לעימותים, השרירים רק צומחים, וחוסר האונים גובר.
מה עושים? שואלים ההורים המוטרדים. היכן טעינו? כבר נתנו לו כל מה שהוא רוצה, מדוע הוא ממשיך?
זאת בדיוק הנקודה. ההורים נתנו לו כל מה שהם חושבים שהוא רוצה, אולם לא את מה שהוא רוצה באמת.
הילד רוצה גבולות! הוא מנסה להפגין שרירים ולבדוק עד כמה הוא יכול להרחיק לכת. הוא מצפה שהוריו הטובים יעצרו אותו ויציבו בפניו את הגבולות, מה אסור ומה מותר, עד כאן ולא יותר.
ואילו ההורים נבהלים מהפגנת הכוח הראשונה שלו, ונכנעים. הילד ממשיך להפגין שרירים, וההורים ממשיכים להיכנע.
החולשה שהפגינו ההורים, שלא מתוך ראיית טובתו האמיתית של הילד, היא זו שמתדלקת את המשך המאבק המופגן.
התשובה לכל המתרחש היא אחת:
עמדות נחרצות וכללים ברורים ללא פשרות, אולם מתוך שיקול דעת והיגיון שהכללים אכן טובים, נכונים, מתאימים וחשובים לילד. אלה יעמדו כתריס בפני הפורענות. כאשר הילד רואה כללים ברורים ומוחלטים ללא פתח של נסיגה מצד הוריו, והוא רואה שהוריו משתדלים לעזור לו לעמוד בהם, מעודדים אותו, מאמינים בו ומגלים סבלנות והבנה לקשייו, הוא ימהר להוציא את הרוח מהמפרשים ויחזור לתקשר עם הוריו בצורה חיובית ובריאה.
המעגל הבלתי פוסק של מפגן כוח, גערות ומאבקים, כניעה, ושוב מאבקי כוח, יבוא לסיומו באופן מוחלט, כאשר יווכח הילד שהגבולות ברורים ומוחלטים, וזאת, כמובן, מתוך זהירות יתר שלא לדרוש ממנו מעל לכוחותיו ולהיכנס למאבקים מיותרים. הכללים שמציבים ההורים אינם נובעים מתוך עמדת כוח, אלא מתוך אחריות לנפשו ולשלומו של הילד, ומתוך הבנה מעמיקה בטובתו של הילד.
הפיקדון שהופקד בידינו יקר, עלינו לשמור עליו מכל משמר. נעשה זאת באופן המוצלח והאמיתי ביותר.