הילדים – מדד להצלחת ההורים?

התינוק הרך והענוג, שכה היה תלוי בנו, מתחיל לגדול. הוא מכניס למעגל הקשרים שלו עוד אנשים, מביע רצונות עצמאיים ומתפתח לאישיות בוגרת בעלת אופי משלו ובעלת תכונות עצמאיות. הבלעדיות מסתיימת, ואיתה גם השליטה על הילד. קשה להורים להשלים עם כך. לא תמיד יש להם אומץ לקבל את השינוי ברוח טובה. עמוק בתוך ליבנו, אנו מעונינים שהילד ימשיך להיות רק שלנו: שיהיה בדיוק כפי שאנו מבינים, שיגשים את ציפיותינו שלנו. ויש לנו ציפיות רבות.

החברה מציבה סולם הצלחה, ובני האדם מדורגים לפי קרבתם לשלב העליון. אין מדד קבוע להצלחה. כל חברה שופטת את חבריה לפי קנה המידה שהיא הציבה. יש המתייחסים להישגים כלכליים כאל הצלחה, ויש שאצלם ההשכלה היא ההצלחה. המשותף לכולם הוא סיווג בני האדם לפי קריטריונים של הצלחה.

כמו בחברה כן במשפחה. אפילו המשפחה הפרטית הפכה למקום תחרותי ותובעני. הורים רבים מאמינים שערכם כהורים נקבע גם הוא על ציר הצלחה–כישלון. הם רואים בילדיהם שלוחה שלהם עצמם, ולכן כל עשייה של ילדיהם משפיעה, לדעתם, על מיקומם בציר ההצלחה. הם משתמשים בילדיהם כמקדם של מעמדם-הם ברצף ההצלחה. הם שוכחים שהילדים הם אנשים קטנים, אישיות בפני עצמם, ולא כרטיס ביקור של ההורים. הערכתם העצמית של אותם הורים תלויה באישורים שיקבלו מהסביבה על אודות ילדיהם. ניתן לשמוע אמהות המתגאות בילדיהן המוכשרים: "הילד שלי כבר מדבר מגיל שנה, מה עם שלך?"

לעתים, הורים נאנחים: 'מה יהיה הסוף עם הילד הזה?' האם הם באמת מודאגים מה'סוף' של הילד, או אולי מה שמדאיג אותם הוא מה אומרים השכנים על ה'נכס הפרטי' שלהם. כמה גאווה ותחושת ערך עצמי יוסיף או יפחית הילד המוצלח או הנחשל הזה.

מסיבה זו אנו מפתחים מערכת ציפיות מהילד. אנו תולים תקוות רבות בהצלחתו – הצלחתנו. כבר ברמה התפקודית הבסיסית אנו יודעים בדיוק למה לקוות. באיזה גיל אמור הילד לחייך, מתי להתהפך ובאיזה חודש לזחול. אלה הן ציפיות בתחום ההתפתחות. וכשגיל הילד עולה, גם ציפיותינו ממנו עולות בהתמדה. הלחץ החברתי דוחק בנו לגדל ילדים מושלמים. ילדים מנומסים, מצליחים בלימודים, ילדים שלא יאכזבו אותנו לעולם.

ומה קורה כאשר הילד מאכזב? כאשר הוא אינו גאון, נדיב, זריז, נאה או כל תכונה 'מבוקשת' אחרת? עולמם של ההורים חרב. הם חשים שהם וילדיהם מצויים בשלבים הנמוכים ביותר של סולם ההצלחה, כפי שמגדירה זאת החברה.

כאשר ילדנו אינו מושלם, כפי שרצינו וכפי שציפינו, אנו מתקשים לאהוב אותו. מתקשים שלא למתוח עליו יותר מדי ביקורת ומתקשים למצוא בו נקודות ראויות לשבח. חלק מיסודות החינוך ועקרונותיו (אהבה, עידוד וסבלנות) עלולים להיות קשים ליישום, כל עוד ההורים משתמשים בילדיהם כמקדם מעמדם האישי ברצף ההצלחה החברתית.

פעמים רבות, במקום לקבל חום ואהבה, יקבל הילד מסר מהוריו, בין במודע ובין בתת מודע: 'אתה מאכזב!', 'אתה לא כפי שציפינו שתהיה'.

תפיסת העולם שבה רק ההצלחה חשובה, ואילו לתהליך עצמו אין ערך, וכל הישג שהוא פחות ממאה אחוזים אינו הישג, תגרום לילד לברוח מאתגרים. הילד יעדיף בדרך-כלל שלא לנסות, כדי לא להיחשף לכישלון אפשרי. הפחד שמא לא יגיע לפסגה מונע מהילד להתחיל לנסות. זוהי תופעה מוכרת בעולם התחרותי. הילד ישכנע את כולם, ולבסוף גם את עצמו, מדוע לא כדאי להתאמץ ולנסות להתמודד מול אתגרים. דפוס מחשבה שלילי כזה, מונע מהילד למצות את הפוטנציאל הגלום בו, והוא חש חלש וחסר ערך.

זוהי הסיבה העיקרית שבעטיה ילדים כה רבים מעדיפים שלא להשקיע בלימודים. הן ממילא הוריהם לא יהיו שבעי רצון מהם. ויותר מכך, הילדים סבורים שכל עוד הם לא השקיעו את מיטב יכולתם, הם עדיין מועמדים להגיע אל הפסגה, כי 'יש להם פוטנציאל'. 'את כזו מוכשרת', אומרים לה המורים וההורים. 'לו רק היית לומדת, היית מגיעה להישגים גבוהים'. אבל מה יקרה אם הילד ילמד ולא יצטיין? הן הוא יאבד את המעמד של הגאון בפוטנציה. מלבד זאת, אם החברה מעריכה רק ציונים גבוהים, מה טעם ללמוד ולקבל ציון בינוני? 'או הכול או לא כלום', סבורים אותם תלמידים. ל'הכול' הם חוששים שלא יגיעו, נותר ה'לא כלום'.

עשרות אפשרויות של עשייה וקידום נגנזו בעודן באיבן, מפני שהן נמדדו על ציר ההצלחה-כישלון, במקום לראות בהן אתגר ומשימה. ילדים רבים מעדיפים להישאר סגורים בתוך 'הכוך הקטן' שלהם. כך הם מרוויחים את הביטחון שמשרה כוך זה, אולם הם מנעו מעצמם ומהעולם כולו את ההתגשמות המיוחדת של 'הנשמה הפרטית' שלהם בעולם.

כאמור, לא אחת, צורת חיים תחרותית גורמת לילד לברוח מאתגרים. ציפיות ההורים מן הילד להצליח, מקשות על יכולת הבחירה שלו לנסות להתמודד מול אתגרים. הילד לומד שהוא חייב להצליח, חייב להרשים את כולם ולהסתיר את חולשותיו, ולכן הוא פוחד להיכשל, הוא פוחד לאכזב. הוא חושש שמא הוא לא יהיה "שווה" במונחים של החברה. הפחד מפני כישלון משתק את יכולת העשייה שלו. השיטה הטובה ביותר, לדעתו של ילד כזה, היא להימנע מכישלון, כלומר, להימנע מעשייה ולברוח מהתמודדות. אם לא אעשה, לא אכשל. 

התוצאה מצורת חיים תחרותית זו היא שכלל אין רואים את הילד כמות שהוא. רואים בילד חפץ ששייך להורים, חפץ שתפקידו בעולמו להביא להם תועלת. אמנם ההורה חש אחריות, אך למעשה, הוא עושה מהילד מה שהוא רוצה. היכן ה"חנוך לנער על פי דרכו"? ההורים סבורים בטעות ש"על פי דרכו" זו בוודאי הדרך שלי, ובוודאי שהדרך שלי היא גם דרכו של הילד, או לפחות צריכה להיות דרכו של הילד…

עלינו להפנים שכל הפעולות "החינוכיות" שהמניע האמיתי שלהן הוא התחרותיות, לא רק שהן אינן חינוך, אלא ממש ההיפך ממנו.

"חנוך לנער על-פי דרכו"

להיות הורה פירושו להכיל משאלות לב שיתכן שלא יתגשמו.

אחד ההיבטים המעודדים ומלאי התקווה שיסייעו לנו לאהוב את הילד אהבה אמיתית, היא ראייה נכונה של משמעות ההורות. היהדות רואה בחינוך תפקיד, אתגר ומשימה. כל הנסיבות החיצוניות המקיפות אותנו, הותאמו במדוייק לתפקיד המסויים שאנו נדרשים למלא כחלק מעבודת החיים שלנו. הכישורים, התכונות, המעמד הכלכלי, ו…כן, גם הילד שהתברכנו בו, כולם נועדו לשרת מטרה אחת – להשלים את תפקידנו הייחודי בעולם. ילדנו, על כל מעלותיו וחסרונותיו, הוא חלק מאותה תכנית.

כל אדם הוא עולם מלא של כוחות ויכולות, שאיפות ורצונות, נטיות אישיות וכישרונות. כל אחד שונה מחברו, כיוון שלכל אחד נועד תפקיד משלו, השונה משל חברו. הן התכונות והן הנסיבות שניתנו לאדם מסויים, הוענקו לו בהתאמה מדוייקת לתפקיד שהוא אמור לבצע. לא נוכל למצוא בעולם שני אנשים זהים או שני זוגות הורים המגדלים ילדים זהים בנסיבות זהות. הילד ה'עצל' שהוא ילדנו, מהווה בעבורנו אתגר להתמודדות. התמודדות זו היא העבודה הפרטית שלנו.

הסתכלות זו שומרת על פרספקטיבה נכונה, ומזכירה לנו שחינוך פירושו לצעוד עם הילד בדרכו שלו, להתחשב באופיו המיוחד ולבנות אותו.

נוכל לחיות בשלווה, אם נדע שעלינו לעשות רק כמיטב יכולתנו. זה בעצם מה שנדרש מאתנו כהורים. אין תפקיד ההורים להתעסק בתוצאות, כיוון שהתוצאות אינן בשליטתנו. הילדים אינם מהווים מדד להצלחתנו כהורים!

אנו מגיעים להורות מצויידים ברעיונות איזה ילד אנחנו רוצים שיהיה לנו – חרוץ, חברה'מן או כל אופי אחר. לעיתים, אנו כה עסוקים בציפייה להגשמת משאלותינו, עד כי איננו רואים בעין פקוחה את הילד שיש לנו. אנו מתעלמים מנטיותיו, ורוצים שיהיה בדיוק כפי שהיינו אנו שואפים להיות. צריך לדעת ולהבין – הילד שלנו אינו אנחנו! נרפה מהצורך לשלוט על התפתחותו ולעצב בעבורו את עתידו. אנו אמורים לצעוד עמו בדרך שלו. אם נתעקש ליצור ממנו אדם שונה ממה שהוא, נשלול ממנו את היכולת להכיר בכוחותיו ולהישען עליהם, והוא לא יוכל להגשים את יכולותיו. לגביו זהו הפסד גדול, ואילו לגבינו זו סטייה מתפקידנו.

את הפסוק: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כ"ב, ו'), מפרש המלבי"ם: 'מצוה שיהיה החינוך על פי דרכו, כי כל אדם מסוגל מטבעו לענין אחר…'

הגישה היהודית מדריכה אותנו לראות את הילד כפי טבעו. אנו צריכים לראות בילד אדם עצמאי וייחודי שיש לכבדו ולאהוב אותו בהתאם לטבעו ולתכונותיו. לא רק לאפשר לו להיות שונה, מתוך אילוץ וחוסר ברירה, אלא להאמין בו ולהעריך אותו באמת ובתמים. אם נתייחס לילדנו כפי שהוא, נסייע לו להיות מה שהוא מסוגל להיות באמת.

עלינו, כהורים, להבין שהילד אינו קרש קפיצה להצלחה החברתית שלנו. הגישה היהודית מכוונת לעשייה – מה לעשות 'כאן ועכשיו'. אם אנו מודאגים ממיקום ילדנו בציר ההצלחה, למעשה, אנו חוטאים למטרה שלשמה קיבלנו את תפקיד ההורות.

בניגוד לתפיסה התחרותית, שבה יש מקום והערכה למצליחנים בלבד, חיינו הינם תהליך. דרך ארוכה המאפשרת נפילות וכוללת כישלונות. כל אחד מאיתנו קיבל כלים אחרים, והוא נדרש למסלול חיים שונה. אין מקום להשוואה ואין טעם בהשוואה. טעות היא להציב דגם מסויים של הצלחה ולשאוף להיות כמוהו. יתכן בהחלט שאותו אדם ניחן בכלים אחרים, ונדרש ממנו לפסוע במסלול שונה. מגוחך להעמיד את שכנתנו ואת ילדיה המחונכים כדגם של הצלחה. יתכן בהחלט שפסגת ההצלחה שלנו שונה משלה.

עיצוב אישיות ולא רק הקניית ידע

במערך החשיבה הכללי התאזרחה מחשבה מעוותת המקשרת את החינוך להקניית ידע. מומחי החינוך למיניהם, שבידיהם מופקדים מאות אלפי ילדים, עסוקים יום וליל בגיבוש תכניות לימודים ובדרכים להקניית ידע.

ואמנם, אם המטרה הניצבת מול עיניהם של אותם אנשי "חינוך" היא הכשרת החניכים להישגיות ולהצלחה בחיים, יתכן בהחלט שהידע הוא מרכיב חשוב בדרך להצלחה, למרות שגם כאשר רק זו המטרה, הקניית ידע בלבד אינה מספיקה.

מבט אמיתי יגלה כי חינוך אמיתי פירושו – עיצוב אישיותו של החניך, הקניית ערכים, הפנמת תכונות נפש מתוקנות ודרכים להתמודדות עם קשיים ועם אתגרים בחיים.

חניך המקבל חינוך שמתמקד בידע ולא בתכנים, הופך לאוטומט מהלך, למין מחשב אנציקלופדי מקיף. אולם בכל הקשור לבניין האישיות, למוסר ולערכים הוא נותר בוסר, גם אחרי שתים עשרה שנות לימוד.

דוגמה בולטת לאמור, היא תופעת ההעתקה במבחנים. היו זמנים, שהמטרה העיקרית של החינוך היתה ללמד תלמידים כיצד להיות אדם טוב. ככל שהחברה החליפה את ערכי המוסר שלה ביכולת להצליח ובהישגיות, הכנות – היתה הקורבן הראשון. אוניברסיטאות רבות ערכו משאלי סטודנטים, שבהם נמצא כי באופן גורף, כמעט מחצית מהסטודנטים במוסדות הטובים ביותר מאמינים, כי העתקה במבחנים היא מעשה לגיטימי, כל עוד אינך נתפס.

אחת מבעיות החינוך של הדור היא שקיים רצון לדעה ולקדמה, להשכלה ולשכלול, אך מאחורי כל אלו עומדת גם רדיפת הכבוד, להיות במקום הראשון ולהשיג "קריירה".

רק מי שחונך להשתמש בידע שרכש כמנוף לבניין האישיות, ללמוד מכל דבר מוסר השכל, להבין מה טוב ומה רע ולפעול על פי החכמה שרכש, כחכמה מחייבת ולא כידע תאורטי בלבד , הוא זה שיהיה גם בחייו האישיים כעץ שתול על פלגי מים…

המבחן האמיתי של האדם אינו אם הוא יודע היסטוריה, מתמטיקה וגיאוגרפיה – למרות שגם ידע זה חשוב  – המבחן האמיתי של האדם הוא האם הוא יודע כיצד ניתן לכבוש את הכעס, כיצד מתגברים על תאוות, איך לא הופכים להיות שחצנים, מתי יש לשתוק ומתי להגיב. החשוב ביותר הוא מה שמרכיב את אישיותו של האדם כאדם. זוהי החכמה הנדרשת לחיים עלי אדמות, זוהי גם החכמה העומדת לו לאדם בכל מצב ובכל זמן, כאשר הוא חי על פיה. זוהי דרכה של היהדות השואפת לבניית האדם השלם – כמטרה, כאשר כל השאר הם רק מכשירים להשגתה.