דמוקרטיה בבניית התא המשפחתי
כיום, לאור הפלורליזם והדמוקרטיה, זכות ההורים לחנך ניצבת בסימן שאלה. לפי הדעה העכשווית, לחנך, פירושו, לעשות שטיפת מוח! כלומר, להקנות ערכים לילד שאתה בעצמך לא בטוח בנכונותם. לפי דעה זו, יש לחכות שהילד יגדל, ואז הוא יוכל לבחור בעצמו!
יתכן שקיים כאן היגיון פילוסופי מסויים: לשם מה לעשות לילד שטיפת מוח במושגים ובערכים שאולי הם כלל אינם נכונים? לכן, אין להורה או למורה הזכות לחנך את הילדים, משום שהם אינם יכולים להעביר ביקורת עליך, ולכן זוהי שטיפת מוח!
אם כך, מה כן? עליך לפתח את כישוריו, את יכולת החשיבה, את הפתיחות ואת הגמישות, אבל אל תגיד לו מה נכון ומה לא. כשיגדל – יחליט בעצמו!
שיטת החינוך הדמוקרטי ('בגדי המלך החדשים')
'דמוקרטיה' – מילת הקסם של שנות האלפיים, מילה השובה לבבות, מילה שהעולם כולו קד קידה עמוקה לכבודה. היא זו שגרמה למהפכה אדירה בכל תפיסת העולם. מעולם ישן שחרב עד היסוד, לעולם חדש בו כל אחד שולט. לכל אדם יש סמכות!
העולם הדמוקרטי מבוסס על כך שאין ערכים קבועים המסורים מראש מדור לדור. כל אדם קובע לעצמו את ערכיו שלו, 'כל אחד והאמת שלו'. לכן, לא ניתן לבוא אל האדם ולצוותו: עשה כך! יש לאפשר לכל אחד לחיות כפי רצונו. אדם אינו יכול לצוות על רעהו: קבל את הערכים שלי, מסיבה פשוטה: כי אם אני הוא יוצרם, כיצד אוכל לצוות על אחר לקבלם?
רבים מכירים את ספרו של פרופסור דרייקורס: 'ילדים – האתגר', שבו הוא מפתח, על פי אותו היגיון פילוסופי, שיטה חינוכית דמוקרטית השוברת את כל המוסכמות הישנות בתחום החינוך.
וכך כותב הוא בהקדמת ספרו:
"ילדים חשים ברגישות מיוחדת את האווירה החברתית. הרעיון כי הם שווי מעמד נקלט על ידם במהירות. הם מבינים כי שוויון זכויותיהם עם המבוגרים הוא עובדה, ושוב אין הם מקבלים את השלטון האוטוקרטי של יחסי שליטים ומקבלי מרות".
פעם הייתה אוטוקרטיה. לאבא היתה מילה של סמכות, והילד מחוייב היה לציית. פקודה של אמא היתה פקודה, והוראה של מורה היתה כבדת משקל.
ברוכים הבאים לעולם החדש, החגיגה נגמרה, לא עוד סמכות וציות, תחי המהפכה!
המשך ציטוט: "ההורים אף הם נוכחים לדעת כי ילדיהם הגיעו לשוויון זכויות עמם, ואינם מחזיקים עוד בשיטה של 'עשה כדברי' בחינוך הילדים".
אתה, כאבא, יודע טוב יותר, יש לך ניסיון רב יותר. גם את, האם, מבינה בהחלט מה טוב באמת לילד. אבל מה לעשות, אין לכם מילה. דמוקרטיה! הילד במרכז!
מה עושים?
דרייקורס מנתח את המצב: "… וכך הגענו אל הדילמה של זמננו".
כלומר, אנחנו בבעיה! הדמוקרטיה ערערה את מעמדנו כהורים בעלי אחריות וסמכות כלפי ילדיהם. נוצר מצב של טשטוש תפקידים. גם לשיטתו של דרייקורס הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, וכך הוא אומר:
"קיימת מבוכה גדולה באשר לאופן השלטת עקרונות הדמוקרטיה. כתוצאה מכך, נתבלבלו התחומים בין חופש לפריקת עול, בין דמוקרטיה לאנרכיה".
דרייקורס מציע להחליף את דרך החינוך עתיקת היומין בחינוך דמוקרטי, למרות שהוא מודע לבעיות הגדולות שחינוך זה יוצר. במילים אחרות, הוא דוגל בשינוי השיטה החינוכית על אף הכשלון הצפוי. לשיטתו, חשוב יותר שההורים יהיו 'עכשוויים' (דמוקרטיים), מאשר שהילדים יהיו מחונכים. הורים רבים דוגלים בשיטתו, והם מוכנים להעמיד את הצלחת חינוך ילדיהם בספק, ובלבד שלא להיות מיושנים.
אפשר גם אחרת…
כיבוד הורים – מתנה לילד
לעומת הגישה הפילוסופית הנ"ל, יש גם גישה פסיכולוגית. מה קורה לנער כאשר אין מחנכים אותו? מה קורה כאשר אין מקנים לו סולם ערכים ברור, כאשר אין מעניקים לו כלי שיפוט לדעת מה טוב ומה לא טוב, מה מותר ומה אסור?
ובכן, ויקטור פרנקל בספרו 'אדם מחפש משמעות' ובספרים נוספים שלו, טוען שעיקר הנוירוזות והבעיות הנפשיות נובעות מכך שלילד אין ערכים מוצקים. כאשר ילד יודע שהוא עשה את הדבר הנכון, יש לו ביטחון. הוא יודע מה נכון ומה לא נכון, הוא רק מתלבט מה לעשות. אם הוא הצליח – גם אם היה לו קשה – לבחור במעשה הנכון, הוא יכול לטפוח לעצמו על השכם ולומר: 'כל הכבוד לי'. ואם הוא לא הצליח, הוא ירגיש בושה כלפי עצמו.
מבנה זה מעצב את אישיות האדם! הוא אומר לעצמו: כל הכבוד לי, אני מסוגל להתגבר, אני מסוגל לשלוט על עצמי, אני יודע את ערכי.
אבל אם מסמנים סימן שאלה על כל הערכים ומעמידים את נכונותם ואמיתותם בסימן שאלה, לעולם לא ידע הילד או הנער אם מה שעשה הוא אכן הדבר הנכון והראוי לעשותו.
למעשה, קיימת כאן סתירה בין הגישה הפילוסופית לגישה הפסיכולוגית. הגישה הפילוסופית טוענת שאסור לחנך לערכים, כי אולי הם אינם נכונים, ואילו הגישה הפסיכולוגית טוענת שאם ילד גדל ללא ערכים מוצקים – הוא בצרה. כי אדם שאינו מסוגל לרכוש ביטחון עצמי הוא בצרה.
ויקטור פרנקל אומר, שגם אם היה הילד דוגל בערכים לא נכונים – הדבר עדיף מאשר חוסר ערכים. כי מדובר בעיצוב אישיות, ולא בעיצוב המוסר!
במילים אחרות, ילד עצמאי, בריא בנפשו ובעל אישיות גדל רק כאשר מילאו הוריו את חובתם לחנכו, רק כאשר חינכו אותו לערכים מוצקים ולא הסתפקו בפיתוח כישוריו ובהקניית כלים להחליט ולבחור לבד, רק כאשר הכירו הוריו בזכותם ובסמכותם לחנך את ילדיהם.
פרופ' דרייקורס מודה על כל זאת. גם לדעתו קיימת בעיה חינוכית קשה מפאת חוסר ערכים וכו'. הוא מצטדק בטענה משונה של "יושר" שאולי הערכים אינם נכונים ואי אפשר להקנותם. הוא עד לחסך הגדול שיווצר מכך, אך הוא מקריב את הכל על מזבח ה"יושר".
גם 'האוטוקרטיה' (שלטון יחיד) אינה דרכה של היהדות. היהדות אינה תובעת מהילדים ציות ומשמעת להורים מעמדת כוח, בשל היותם מבוגרים מילדיהם בשנים.
מה מעניק להורים סמכות כלפי ילדיהם? הציווי "כבד את אביך ואת אמך"! מה מחייב את הילדים במורא הורים? הציווי "איש אמו ואביו תיראו".
ההורים אינם מלמדים את הילד לבצע את רצונם באופן שרירותי, הם מלמדים אותו כיצד לעשות את רצונו של הבורא. ברצון זה מחוייבים שני הצדדים כאחד. סמכותו של ההורה נובעת מכוחו העליון של הבורא, שאליו מחוייב גם ההורה בעצמו. ההורה אינו דורש מן הילד להתנהג בדרך שאינה מחייבת את שניהם. דרך זו היא הטובה ביותר בעבורם, באותה מידה.
בנקודה זו מתבהר ההבדל בין החינוך הכללי לחינוך היהודי. בעוד החינוך הכללי מדבר על הנחלת ערכים של ההורים לילדיהם, משום שהם מבינים שכך טוב יותר לנהוג, הרי שהחינוך המושתת על ערכי היהדות מדבר על הנחלת ערכים שלא ההורים יצרו או בחרו בהם מתוך שוק של ערכים. ערכים אלו מושתתים על יסודות איתנים, על ערכים שקיבלנו בהר סיני מאת הבורא. אלו הם ערכי נצח העומדים מעל למקום ומעבר לזמן, והם אינם משתנים בהתאם לחוות הדעת של פסיכולוג או הוגה דעות כלשהו.
הילד חש שדרישותיהם של הוריו אינן נובעות מהבנתם האישית, אלא מתוך השקפת עולם המייצגת את רצונו של הבורא.
זוהי הדרך שבה דוגלת הגישה הפסיכולוגית שהזכרנו למעלה. זוהי הדרך לבניית אישיותו של הילד ולעיצובה, כדי שיהיה עצמאי. כך בונים לילד סולם ערכים נכון שלפיו הוא ידע לשפוט מה טוב ומה לא טוב. הילד לומד זאת ישירות מהוריו – כשאומרים לו מה יעשה ומה לא יעשה, ובאופן עקיף כשהוא רואה את התנהגות הוריו המשמשת לו דוגמה במקרים דומים. ההורים משמשים איפוא מדריכיו של הילד.
כיבוד הורים אינו מהווה מתנה להורה, מפני שהוא מגדל את הילד (מעין שכר טרחה). אלא היפוכו של דבר: כיבוד הורים הוא מתנה לילד. זהו הכלי המרכזי לעיצוב אישיותו. בוויתור על כך – איננו עושים לו טובה כי אם רעה.
גבולות מקנים תחושת ביטחון לילד. הילד יודע בדיוק מה מצפים ממנו, מה מותר ומה אסור. בים האפשרויות שבו הוא חי, הגבולות מהווים בעבורו עוגן, תחושת יציבות ושלווה. בעזרת הגבולות הוא יודע להכיר את מקומו ביחס לכלל. המסגרת מאפשרת לו מרחב ביטחון שבה הוא יכול לפעול, לבחור ולהתנסות. ילדים הגדלים באופן מסודר עם גבולות, הינם בעלי ביטחון בסיסי. ביטחון זה מקנה להם כוח למלא את המשימות הנדרשות מהם. ציות לחוקים מגביר את תחושת הערך ומעניק לילד הכרה בכוחותיו וביכולותיו. יחד עם כולם, אני יכול, מסוגל ואף נדרש למשימות החיים.
חוקים וגבולות מוכיחים גם על אהבה וגם על איכפתיות. ילד שחי במסגרת של כללים, מאמין שלהוריו איכפת ממנו. הם דואגים לו, מתייחסים אליו וקובעים חוקים בעבורו.
לעומת זאת, ילד שאין מציבים לו כללים, מרגיש אבוד. עליו לנהל בעצמו את חייו. עמוק בליבו הוא מודע לכך שהוא בסך הכול ילד. הוא רוצה להישען על מבוגר בעל ניסיון, שידריך אותו ויאציל עליו מסמכותו. הוא זקוק להורים שיהוו בעבורו משענת יציבה ויקנו לו את התחושה שהציות להורים הוא, בכל מצב, המעשה הטוב ביותר בעבורו.
כמה פעמים…
"כמה פעמים אמרתי לך לא לעלות על הספה עם נעליים…"
"למה אני צריכה להגיד לך אלף פעמים לאסוף את כל הצעצועים מהרצפה…"
"כמה פעמים אסביר לך שאין לוקחים בלי רשות…"
נו, באמת, כמה פעמים????
כמה פעמים נבקש, נעיר, נדבר, נוכיח, נסביר, נזכיר, נשכנע ונצעק, כדי שה"נסיך" יואיל בטובו הגדול לעשות את בקשתנו…
לעתים, חודרת למוחנו מחשבה קטנה, אולי פשוט שמיעתו לקויה, אולי תעלת האוזן סתומה בנוזלים…
'בדיקת גלידה' פשוטה תוכיח לנו שאין מדובר בבעיית שמיעה. נסו ללחוש בקול בינוני ומטה 'מי רוצה גלידה', ומובטח לכם כי תגלו ששמיעתו של הברנש גבוהה בהרבה מהממוצע.
מדוע איפוא אנו מדברים פעמים רבות כל כך, ואין מאזין?
ראשית, אנחנו מדברים פעמים רבות כל כך, משום שאנו עצמנו איננו משוכנעים בסמכות שיש לנו, ובחובתו המוחלטת של הילד לציית לנו.
עלינו להפנים, כי חינוכו של הילד הופקד בידינו מידי בורא עולם. הוא
כהורים המופקדים על חינוכם של ילדיהם, לטובת הילדים בלבד, יש לנו מלוא הסמכות לדרוש מהם את מה שנראה נכון בעינינו. בכך אנו מחנכים את הילד להיות ממושמע וקשוב לגדולים ממנו, תכונה שתהיה חשובה לו גם בעתיד לכשיגדל ויהיה לאיש.
כאשר נהיה משוכנעים בחובתו הבסיסית של הילד לציית למשמעת ולכיבוד הורים, יכיר הילד מהר מאד בכוחה של הסמכות.
בחינוך ילדים אין מקום לדמוקרטיה. מילתו של ההורה צריכה להיות מילה של סמכות, כזו שאין אחריה עוררין.
במצב הקיים, הילד בחושיו העדינים מגלה שיש לו פתח. ההורה לא אמר את המילה האחרונה, הוא יכול להתווכח, להתמקח, להתנגד, קיים סיכוי שההורה ייסוג לאחור. כאשר הסמכותיות אינה מוחלטת, ינצל זאת הילד כדי למצוא פירצה.
לעומת זאת, אם נבוא מתוך הכרת סמכותיות, ודברינו יאמרו כשאנחנו עומדים מאחורי כל מילה ומצפים למשמעת, המשמעת בא תבוא. אולי ייארך זמן עד שילמד הילד והמשמעת תשוב לשרור, אך היא תבוא! מילה של אבא תהיה מילה, בקשה של אמא תהיה קודש…
זהו כוחה של סמכות הבאה ממקום אמיתי, ממבט פנימי על מהות החינוך, מתוך נקודת מוצא יהודית וידיעה ברורה כי מי שהפקיד אותנו על חינוך ילדינו רוצה בסמכות זו ומחייב את הילדים לציית לה. כאן נמצאת הדרך האמיתית להצלחה.
שרירים
הילד מפגין שרירים ואינו מקבל מרות. הוא מתחצף, מטיח בבוטות את מה שהוא חושב. ברוכים הבאים לעולמם של ילדי ה"שרירים"!
כהורים אנו עומדים לא פעם חסרי אונים מול תופעת השרירים שהילד מפגין. הוא יודע מה שהוא רוצה ועומד על שלו. יש לו שיטות מפותחות שנועדו להתיש אותנו. הוא מסרב לציית, ממאן לקבל מרות ומכריח אותנו להיכנע.
וההורים, כאילו לפי תכתיב ידוע מראש, מרימים ידיים ונכנעים!
והילד, במקום להירגע לאחר שקיבל את שלו, מפגין מעתה שרירים חזקים יותר. הוא מאיים להפוך את הבית, רודה באחיו הקטנים, ולעתים גם בגדולים, מזהה את החולשות של כולם. ככל שמוותרים לו, גדלה דרישתו. לא רבים איתו, לא נכנסים איתו לעימותים, השרירים רק צומחים, וחוסר האונים גובר.
מה עושים? שואלים ההורים המוטרדים. היכן טעינו? כבר נתנו לו כל מה שהוא רוצה, מדוע הוא ממשיך?
זאת בדיוק הנקודה. ההורים נתנו לו כל מה שהם חושבים שהוא רוצה, אולם לא את מה שהוא רוצה באמת.
הילד רוצה גבולות! הוא מנסה להפגין שרירים ולבדוק עד כמה הוא יכול להרחיק לכת. הוא מצפה שהוריו הטובים יעצרו אותו ויציבו בפניו את הגבולות, מה אסור ומה מותר, עד כאן ולא יותר.
ואילו ההורים נבהלים מהפגנת הכוח הראשונה שלו, ונכנעים. הילד ממשיך להפגין שרירים, וההורים ממשיכים להיכנע.
החולשה שהפגינו ההורים, שלא מתוך ראיית טובתו האמיתית של הילד, היא זו שמתדלקת את המשך המאבק המופגן.
התשובה לכל המתרחש היא אחת:
עמדות נחרצות וכללים ברורים ללא פשרות, אולם מתוך שיקול דעת והיגיון שהכללים אכן טובים, נכונים, מתאימים וחשובים לילד. אלה יעמדו כתריס בפני הפורענות. כאשר הילד רואה כללים ברורים ומוחלטים ללא פתח של נסיגה מצד הוריו, והוא רואה שהוריו משתדלים לעזור לו לעמוד בהם, מעודדים אותו, מאמינים בו ומגלים סבלנות והבנה לקשייו, הוא ימהר להוציא את הרוח מהמפרשים ויחזור לתקשר עם הוריו בצורה חיובית ובריאה.
המעגל הבלתי פוסק של מפגן כוח, גערות ומאבקים, כניעה, ושוב מאבקי כוח, יבוא לסיומו באופן מוחלט, כאשר יווכח הילד שהגבולות ברורים ומוחלטים, וזאת, כמובן, מתוך זהירות יתר שלא לדרוש ממנו מעל לכוחותיו ולהיכנס למאבקים מיותרים. הכללים שמציבים ההורים אינם נובעים מתוך עמדת כוח, אלא מתוך אחריות לנפשו ולשלומו של הילד, ומתוך הבנה מעמיקה בטובתו של הילד.
הפיקדון שהופקד בידינו יקר, עלינו לשמור עליו מכל משמר. נעשה זאת באופן המוצלח והאמיתי ביותר.
נעים להכיר
דינה מביטה בשעון: אוי ואבוי שבע וחצי!
היא ניגשת לדני הישן, מכורבל תחת השמיכה, ומנסה להעירו:
– דני, שבע וחצי, קום!
– אני לא רוצה לקום!
– דני, כל יום אותו סיפור! מה יהיה הסוף?
– אני לא רוצה ללכת לבית הספר!
– דני, עוד חמש דקות ודי.
– (לאחר חמש דקות) דני, מאוחר, אתה חייב לקום!
– אני לא רוצה ללכת. אני לא הולך!
– דני, זה לא יתכן! כל יום אותו סיפור. אתה חייב ללכת!
– דני, יהיה בסדר. אני אומרת לך! דני, כבר עשרה לשמונה!
– אבל הם מבזים ומשפילים אותי! אני לא הולך יותר לבית הספר הזה!
– דני, חמישה לשמונה! אתה לא מבין?
– את לא מבינה! אני לא יכול להיות במקום הזה יותר! זורקים עלי קליפות של בננות! יורקים עלי!
– אבל דני, אתה המנהל!!! קצת אחריות!!!
מטרת קטע זה להפנות את האצבע אלינו ההורים והמחנכים (והמנהלים), ולהחזיר לעצמנו את הדימוי הנכון ואת מקומנו הראוי. נסביר את הדברים:
הורים רבים מתלוננים על שחיקת הסמכות. מילה של הורה שבעבר היתה קודש, איבדה זה מכבר את משמעותה ואת המחויבות כלפיה. הורה יכול לדבר ולדבר, ועוד פעם לדבר, והדברים נופלים על אוזניים ערלות. הסמכות שוב אינה קיימת.
מה קרה?
ניתן לשמוע דעות רבות בנוסח: "ירידת הדורות", הילדים של היום הם אינם הילדים של פעם", "הטכנולוגיה", "ההיי-טק", ה"מחשבים".
הכול נכון, ללא ספק. לכל הדברים הללו יש השלכות, כל דבר מצריך בדיקה מחודשת, יש להתאים את הדרך החינוכית למצבו של הדור. אולם במקום להסתכל ללא הרף במה שמסביב, אפשר מדי פעם להוריד את המשקפיים ולהתבונן אל תוך עצמנו. אל השחיקה שנוצרה אצלנו המחנכים, אל מה שהושפענו אנו מ"ירידת הדורות". אנו עלולים לגלות שאי שם שכחנו שיש לנו סמכות, שאנו ההורים והם הילדים, שתפקידנו לחנך.
אי ההכרה בסמכותנו שלה אנו ראויים במלוא הזכות, מונעת מאיתנו לדרוש זאת מילדינו.
הכרה נכונה במעמדנו כמחנכים, כאחראים לנשמות הטהורות שהופקדו בידינו לחנכם, להנחותם ולגדלם בדרך טובה וישרה, תיתן לנו את הכוח והסמכות לדרוש את טובתם, וגם לקבל זאת.
"שמאל דוחה וימין מקרבת"
אחד הציוויים העוסקים בכיבוד הורים מדבר על חיוב ה"מורא", כאמור: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא י"ט, ג'). על הבן לנהוג ב"מורא" כלפי הוריו.
המורא מתבטא בכמה מישורים, כמו: לא ישב הבן על כיסאו של אביו, לא יסתור את דבריו וכדומה.
הגישה הרווחת כיום מדברת על 'אהבה', ושוב 'אהבה' ועוד פעם 'אהבה'. על ההורה לאהוב את ילדו ולשדר לו אהבה זו באופן מוחלט.
על פניו נראה שהציווי האמור לעיל, אינו תואם חינוך של ימינו. הורים רבים שואלים 'איך מסתדרת האהבה שעל ההורה לשדר לבנו עם המורא שהבן מחוייב כלפי אביו'. 'איך יהיה מורא האב על הבן כאשר הקשר מורכב מ'אהבה' נטו?'
חז"ל הבהירו את הדברים, ואמרו: "לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת" (מסכת סוטה מ"ז, ע"א). בלשוננו, לעולם תהיה היד החלשה דוחה והיד החזקה מקרבת.
האהבה חשובה היא, ואין כמוה להביא להתפתחות בריאה וטובה של הילד. אך קשר הבנוי על מצע של ימין מקרבת בלבד, הינו מסוכן.
קשר של ימין מקרבת נטו הוא קשר בין חברים, שבו האדם מקבל את חברו כמות שהוא על מעלותיו ועל מגרעותיו, ואין לו תביעה כלשהי לתיקון מעשיו, כאמור: "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י').
לא כן בחינוך. נאמר: "איוולת קשורה בלב נער" (משלי כ"ב), הילד נתון לשליטתם של כוחות שליליים. אין לו עדיין דעת מספקת כדי להבחין בין טוב לרע. ואם ינהגו בו ההורים ביחס של קירבה בלבד, יקבל הילד גיבוי למידותיו ולמעשיו הרעים, הוא עלול להתמיד בהם, וההורים "באהבתם" יקלקלו את בנם במקום לתקנו.
לכן, אהבה אמיתית היא רק כאשר נוסף לימין המקרבת, משליטים גם מעט מורא – שמאל דוחה, מוכיחים את הילד על דברים שאינם כשורה ומראים לו פנים זועפות כשמעשיו אינם טובים. הילד החפץ בחיבתו של האב, ירצה לשנות את מעשיו כדי לרצות את אביו ולקבל את הארת פניו. בכך ישיג ההורה את ייעודו בחינוך ילדו.
חינוך אמיתי הוא חינוך של סמכות. סמכות היונקת מכוחנו כהורים שהופקדו בידיהם פיקדונות ממרום ועליהם לחנכם, כדי שיוציאו לפועל את הכוחות שחנן אותם בורא עולם. כבעלי סמכות מחייבת זו, יפעלו ההורים מתוך שיקולים ערכיים אמיתיים וידאגו לטובת בנם, לא מפני שלהם נוח כך או אחרת, אלא מפני שהם מחוייבים לעשות למען ילדיהם את המיטב האפשרי. זאת כדי לאפשר להם לצמוח בריאים ושלמים, מתוקנים בתכונותיהם, ישרים במעשיהם, איתנים באמונתם ורציניים בשאיפותיהם. זהו התפקיד!
הבעיה היא שקל מאוד להתבלבל בין סמכות לבין דיקטטורה, בין מחוייבות כנה ואמיתית כלפי הילדים לבין שלטון קשוח ואטום.
כדי לא להגיע למצב שניתן לכנותו חינוך חד צדדי, שבו ההורה משליט את רצונותיו (ואפילו הם רצונות טובים), ללא כל התחשבות במתרחש בנפשו של הילד, דבר שעלול להוביל להרס במקום לבניה, יש צורך לנהוג בפתיחות ובאוזן קשבת.
פתיחות זו מאפשרת הידברות בין ההורים לילדים. הילד חש שיש אוזן קשבת מצד הוריו, והוא יכול להביע את מחשבותיו ואת תחושותיו. יש לגיטימציה לתחושותיו האישיות ויש פתיחות אמיתית המאפשרת לו להביע את מחשבותיו ללא חשש. מצב זה יאפשר להורים להבין לליבו של הילד, להכיר את המבנה העדין של נפשו ולחנכו בהתאמה מושלמת, על פי דרכו.
הילד שיביע את קשייו, יקבל תמיכה. וכשיציג שאלות, יקבל תשובות מפורטות ומניחות את הדעת. זהו חינוך שורשי, דו צדדי, המביא בעקבותיו בניין אמיתי וצמיחה. אין הוא חינוך שבא בהשלטת כוח ללא פתיחות וללא אפשרות לכנות ולהידברות.
פניית אב לבנו אינה באה לתבוע ולדרוש, אלא להעניק, להגן ולהנחות בדרך החיים. ככתוב: "שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים" (משלי ד', י').
זוהי זכותם הגדולה של ההורים, ואין לה תחליף. הם המקנים לילדיהם חיים, מגדלים אותם ברוחניות ובגשמיות, משפיעים ומקרינים אהבה. הילד מודע לכך כי חייו צומחים מכוחם של הוריו. בתוך התהליך שבו הילד מקבל חיים וגדל, שם צריכה לבוא ההנחיה על טיבם של חיים אלו ועל דרך ההליכה בהם.
כאשר ההורים נעשים אחראים לחיי הילד ותמיד דואגים לשלמותו ולהתפתחותו, הם נעשים אחראים גם להתפתחותו הרוחנית וזכאים לקבוע את דרכו.
מה בין עיצוב התנהגות לעיצוב אישיות?
יש להדגיש, שאין מדובר בעיצוב התנהגות אלא בעיצוב אישיות. עיצוב התנהגות אינו חינוך אלא אילוף. נסביר את הדברים:
כאשר הילד קטן, ההורים נותנים לו סוכריה ומבקשים ממנו לברך. קודם כל הם מלטפים אותו כדי לתת לו מיד תחושה טובה ולעודד אותו לברך (זהו אילוף). לאחר מכן הם מחנכים אותו ומסבירים לו את חשיבות הברכה. באמצעות ההסבר, ההורים מפנימים בלב הילד ערך פנימי שיתן לו סיפוק. זהו תהליך הנעשה בהדרגה. ככל שהילד גדל, אנו מפחיתים את מינון האילוף (פרסים) ומגבירים את מינון החינוך. אם נעודד את הילד רק באמצעות פרסים, ללא הסברים, הילד יוצר תלות בפרסים והתנהגותו תהיה מותנית תמיד בפרסים או להיפך, בעונשים שיקבל. במקום ילד עצמאי הוא יהיה ילד תלותי, התלוי בתגובות החברה שאליה הוא משתייך. לעומת זאת, ההסברה מפנימה בו ערכים מוצקים שבעזרתם הוא יוכל להחליט בעצמו מה נכון לעשות, ללא שום תלות בחברה.
במערכת היחסים עם ילדינו, השגת המטרה היא תהליך, אין קיצורי דרך. אם מבקשים קיצור דרך, ניתן להסתדר עם מערכת עונשים או פרסים, ואפילו להגיע לתוצאות מרשימות, שכן הילדים יהיו צייתנים, כנועים וממושמעים, אך בסופו של דבר, ההצלחה מוגבלת! טכניקה זו אינה מפתחת בילדים ערכי יסוד כמו סבלנות, בחירה או שליטה עצמית. הם יהיו ממוקדים בגמול או בעונש, וחשיבתם לא תתפתח מעבר לכך. את מקומה של ההצלחה הרגעית תתפוס אישיות רדודה וחסרה.
נוח מאוד להזניח את החינוך, את הבנייה ואת האמון, ולהשיג תוצאות מיידיות. אולם מה קורה בינתיים לילד? האם בדרך של תוצאות מיידיות – פרסים או ענישה – הוא למד משהו על תחושת אחריות? על משמעת עצמית או על בחירה? ומה יהיה כשיתבגר?
סבלנות היא מילת המפתח בחינוך. טעות היא להתמקד בתוצאות מיידיות ולשכוח את ההשפעה לטווח הארוך. יתכן שבדרך זו נמנע כעס ונשליט סדר ומשמעת בבית. אולם יהיו אלו ניצחונות בטווח הקצר – 'נצחון בקרב, הפסד במערכה'. ותוך כדי כך נהרוס את אפשרות חינוכם האמיתי של ילדינו בעתיד ואת בריאות נפשם. יתרה מזאת, שיטה זו מחלישה את המשתמשים בה, משום שהיא יוצרת תלות באמצעים חיצוניים להשגת מטרות. הקשר שבין ההורים לילדיהם הופך להיות תועלתי ולא חינוכי.
בכל חינוך, מעצם מהותו, יש מעט מן האילוף, בעיקר בגיל הרך. משניהם גם יחד יפיק הילד תועלת. אך היחס ביניהם צריך להיות כזה, שמשקל החינוך (עיצוב האישיות) יעלה על משקל האילוף (עיצוב ההתנהגות). הגישה התועלתית מאלפת את האדם לחיות את חייו כסוחר ממולח, בעוד הגישה החינוכית מכוונת אותו לבנות דמות של אדם מוסרי, בעל יכולת שיפוט והבחנה בין טוב לרע.
דרך המלך! (תרתי משמע)
אהבה אמיתית כלפי ילד אין משמעותה להניח לילד ללכת בשרירות ליבו, אלא להציב לו גבולות ברורים מגיל צעיר. אכן, נחוצה שימת לב כדי לעשות זאת ברוח טובה ובאווירה חמימה. עם רצון טוב ותשומת לב לעניין – הדבר בהחלט אפשרי.
אין הכוונה שההורים והמחנכים ימלאו תפקידי שיטור, אלא משמעת חופשית ובלתי כפויה, תולדה של הכוונה סמכותית, ברורה ויציבה. במקרים שבהם ההורים אינם כפופים לסולם ערכים ברור, אלא לסולם שהם עצמם יצרו או לסולם הנכון לעניות דעתם, יהיה קשה מאוד לחנך את ילדיהם למשמעת. לעומת זאת, כאשר ההורים עצמם כפופים לאותו סולם ערכים ברור, גם הם, גם ילדיהם וגם כל הסביבה הקרובה להם, קיימת דוגמה אישית למשמעת, ונטיעת ערך זה בילדים תקל עליהם. אותה שמחה של מצווה שבה ההורים סרים למשמעת התורה בחיי היום יום, מהווה עבור הילדים דוגמה מאלפת ומלהיבה לקיום מטלות זהות.
כל עוד החינוך הינו תוצר של המוסר החברתי, מותר לאדם לנהוג בו כפי הבנתו. ואמנם כל הורה חושב אחרת ונוהג אחרת, ומה יכריע ביניהם? גם הילד עצמו חושב אחרת. כל אחד והאמת שלו. חינוך לפלורליזם משמיט את הקרקע מתחת רגליהם של המחנכים. במצב זה לא יהיו לא פלורליזם ולא חינוך, אלא אנרכיה!
אחד הדברים היסודיים שעלינו להרגיל בו את הילד הוא קבלת עול. אחד מקלקולי דורנו הוא שאין מרגילים את האדם לשאת בעול, להיפך! במקום לומר לו: "אל תעשה זאת!" – אומרים לו: "לא כדאי לך לעשות זאת". זוהי טעות, כי בכך מרגילים אותו שרק את הדברים הכדאיים לו הוא עושה. אם כן, בעצם, מדוע שהוא לא יחליט עבור עצמו מה לעשות ומה לא לעשות. יש לחנך שלא הכדאיות היא הקובעת, אלא ערכיותה של העשייה הצריכה להעשות.
עלינו לבנות לילד סולם ערכים נכון ולאמץ עקרונות שיפוט, מה טוב ומה לא טוב.