הורים מתפייסים, הם הורים שכדי למנוע חיכוכים, או מתוך חולשה ועייפות, הם נוקטים עמדה של פיוס ומוותרים מראש על ויכוח ועימות עם ילדם. הם חסרי כוח התמודדות והם יוצרים מצב של "שלום בית" תמידי.
התוצאה הישירה היא שהילד מנצל מצב זה ומתרגמו לחולשה של הוריו. כך הוא משתלט על כל פינה וכובש כל מעוז בדרכו.
אמנם צריך שתהיה אהבה בין הורים לילדיהם! אך הסרת כל המחיצות והשוואה מוחלטת של מעמד הילדים למעמד ההורים והמחנכים – היא טעות המקעקעת את כל יסודות הבית והחינוך. כל צד צריך להכיר את מקומו. וכפי שחז"ל אומרים שיראת המחנכים צריכה להיות כיראת אדם מפני הבורא – "יהי מורא רבך כמורא שמים" (אבות ד', י"ב).
ההורים משקיעים את הנשמה בילדיהם, וכל טיפת אנרגיה מופנית למענם. ההורים מוכנים לעשות הכול כדי שלילדיהם יהיה טוב ונעים כמצע טוב לצמיחה, וילדות טובה ורגועה כבסיס לבגרות בשלה וטובה. לא פעם ולא פעמיים ניתן למצוא הורים המזניחים את עצמם, ובסדר העדיפות שלהם נותנים זכות קדימה לילדיהם. בסדר העדיפות של נעל לאם או לילדה, תהיינה אמהות שתכרענה לטובת הילדה. בקדימה בין פריט לבוש חדש לאב לבין משחק מעניין לילד, האב מעדיף לא פעם את האופציה השניה.
הדבר טבעי, כי כך טבעם של הורים , לדאוג לילדיהם ולהשקיע בהם עד הסוף, את הכול.
אבל משום מה, נדמה שבתוך כלל ההשקעה האין-סופית הזו, שכחנו מהו תפקידנו.
אין זה נדיר בדור השפע והפתיחות שבו אנו חיים, לראות ילד הנוהג באביו כאילו היה חברו, בן גילו, המדבר אליו בגובה העיניים, ואפילו בחוצפה. או בת הנוהגת באמה כאילו הייתה צעירה ממנה בשנים – מבטלת את דברי אמה, ועושה ככל העולה על רוחה הצעירה.
ולא באשמתם. אנחנו כהורים אשמים בכך שלא השכלנו לחנכם, שלא לימדנו אותם מהי "הירארכיה" שעל פיה הילד מחוייב לכבד את הוריו בכל מקרה ובכל מצב. לא השכלנו להביא אותם למצב שבו הילד מבין מאליו שהאב אינו ידיד והאם אינה חברה.
אנחנו, במו ידינו, בהעדפות שגויות, בלי משים ובלי הדגשת המעמד הנכון והמקום הראוי לכל אחד, בהשפעת העולם הדמוקרטי, הפכנו את הקערה על פיה.
הילד יגדל חצוף, עז פנים, בוטה ואנוכי, מאחר שלא חונך באופן הנכון. הוריו העמידו אותו במרכז העולם ולא חינכו אותו שיש אחרים חשובים לא פחות ממנו.
אין זה סותר במאומה את כמויות האהבה שעלינו להעניק לילדינו, אולם עלינו לשמור על פרופורציה נכונה ועל המבנה הבסיסי של המשפחה – הורים וילדים.