עני שהעשיר והפך לגביר אדיר, התגורר בוילה מהודרת. מאחר שלא רצה להתרגל לחיי רווחה, היה אוכל בסוף ארוחתו פת חרבה במלח. כך ידע להוקיר ולהעריך את עשרו וטובתו.
לימים התהפך עליו שוב הגלגל, והוא הפסיד את כל הונו. בלית ברירה החל מחזר על הפתחים, עד שהגיע אל ביתו של עשיר אחד ממכריו. נכמרו עליו רחמי העשיר, והזמינו לסעוד על שולחנו. המעדנים הוגשו לשולחן לשובע. בסיום הארוחה, ביקש האורח מבעל הבית פרוסת לחם יבש. השתאה העשיר לבקשתו, והאורח מיהר להסביר כי זו דרכו מאז, כדי שלא ישכח את ימי עוניו.
צחק העשיר ואמר: "אמנם מנהג זה יפה היה לשעתו, בימי גדולתך. אבל עתה, לאחר ששבת להיות עני מרוד, שוב אין אתה זקוק לתזכורת שתזכיר לך את ענייך".
נענה האורח ואמר: "טעות בידך. אמנם הפסדתי את כל הוני. אבל בעת עושרי הפקדתי עשרת אלפים זהובים ביד פלוני לסחור בהם, ובתום הזמן שנקבע, נתחלק ברווחים. אותו סוחר מצליח בעסקיו, וכבר הרוויח הון רב. איני אביון אלא לפי שעה. משום כך, ראוי לי גם עתה לאכול פת יבשה בסיום סעודתי".
* * *
מדוע מציינים אנו זכרון לימי עבדותנו בעבר, על ידי אכילת מצה, והרי בעוונותינו גלינו שוב מארצנו, ושבנו להיות עבדים, ואם כן, אין לנו לכאורה, צורך בתזכורת?
על כך משיבים אנו: עושרנו ממתין לנו, וגאולתנו עומדת אחר כתלנו ולאמיתו של דבר – עשירים אנו.