"לא הולך לי!" – זה היה המוטו שלו בחיים. אדם מסכן, ביש מזל.
מאז ילדותו ידעו הכל שממנו אי אפשר לבקש כלום, הוא פשוט לא מסוגל. תלך למכולת, "לא יכול, יצחקו עלי, אני אשכח חצי מהדברים". אולי תיגש לסניף הדואר לקנות בולים? "לא יכול, עד שאני אגיע יסגרו, יעקפו אותי בתור". תמיד אלף ואחד תירוצים.
מעולם לא הרהיב בנפשו ללמוד למבחן, שהרי ברור וגלוי מראש שהוא אינו מסוגל. לתיכון איכשהוא התקבל, אך גם שם היה יושב, כדרכו, בפינתו על סטטוס מאובן, לא נע ולא זע, שהרי היה גלוי וידוע לכל שאינו מסוגל. וכמו תמיד, דרכה של החברה שמרחמת על המסכנים, מטפחת אותם ודואגת להם. כך גדל וצמח לו הילד והיה לאיש.
ואם אצל כולם דומה פרשיית השידוכים לקריעת ים סוף, אצלו דומה היתה לקריעת הים הגדול. הוא לא היה מעלה על דעתו להתחתן, אלא שאחד השדכנים הביא את הדבר לידי גמר, והיו הכל תמהים מה ענין זו אצל זה.
ומעכשיו הייתה אישתו מזמרת לו יומם וליל על ענין הפרנסה. מצוקתו גברה עד שחש עצמו ככלי ריק שאין בו מאום, שהרי מכמה מאות פרנסות נדחה, ולא חלילה שדחו אותו, אלא שהיה רואה מול עיניו את מכתבי הפיטורין, וממילא לא ניגש מעולם לבקש עבודה כל שהיא, שהרי ברור לכל שהוא `לא יוצלח`.
ואישתו שעקשנית הייתה, ובבינה יתירה נתברכה, עמדה על דעתה, נטלתו בידה, והובילתו למקום עבודה, כדי שיחליף מספר מילים עם המעביד, שמא יקבלנו. אך עזבה את המקום, והאיש נמלט כל עוד רוחו בו, יוצא לרחובה של עיר, `אין סיכוי` – יודע הוא בבירור, ואז בוהק מול עיניו שלט ענק: "תן צ`אנס – תתרגל להרוויח".
כמין ברק עוברים לפניו חייו: הימים, הלילות, השעות, כל אותם זמנים שישב ועסק בחשבונות של `אי אפשר`, וכעת מבין הוא שמעולם לא נתן צ`אנס.
* * *
מי שלא נותן צ`אנס לעצמו, לא יכול להרוויח. הדברים אמורים בגשמיות, וכל שכן ברוחניות.