האיש התעורר בבהלה מהחלום, כשהוא זוכר כל פרט. יודע הוא מעתה כי נשקפת סכנה לחייו בים. אשתו התעוררה לקול בכיו, והוא הודיע לה בפנים נפולות כי לא יוכל להצטרף אליה לנסיעה הקרובה שתכננו לבקר את בני משפחתם שמעבר לים. "מדוע?" פרצה השאלה מפיה, "הלא זה חודשים ארוכים שאנו מתכננים את הנסיעה הזאת? מדוע פתאם באמצע הלילה השתנו תכניותיך?"

האיש, שהיה עדיין תחת השפעת החלום, השיב לה בקול שקט ורציני: "חלמתי חלום, ובו נודע לי כי מקום מותי הוא הים, ושם גם מקום קבורתי. אם ברצוני להישאר בחיים עלי להישמר מלעבור את הים".

שמעה האשה ושתקה, ידוע ידעה כי מאז היותו לאיש, התקיים כל חלום שחלם במלואו או בחלקו. מעולם לא חלם חלום שכולו דברים בטלים. שתקה וקבלה את הגזירה בלא אומר ודברים.

כך חלפו השנים ביבשה, כאשר מדי פעם נוסעת האשה לבדה אל מעבר לים לבקר את בני המשפחה, בעוד האיש נותר בביתו ומתבונן בגעגועים אל האופק הנשקף, אל גלי הים ההומים ומאיימים על חייו.

באחד הימים, בעודו מעלעל בעיתון, צדה עינו כתבה רבת רושם המבשרת על הפלגת הבכורה שתצא בעוד כחודשיים בספינת הפאר "טיטאניק". "הספינה שאינה יכולה לטבוע", כך נכתב באותיות מאירות עיניים שצדו את עיניו של בעל החלומות. "מאות כבר נרשמו…". ידיו רוטטות, המחשבה על הפלגה בים מעוררת בו חלחלה. אנחה עמוקה פורצת מפיו, והעיתון נופל מידיו.

אשתו, היושבת לצידו, מנסה להפעיל את כושר השיכנוע שלה: "ראה, אלפי מקומות בספינה זו. בעליה מבטיחים כי ספינה זו אינה יכולה לטבוע". אך האיש עקשן אף הוא, עומד על שלו ואומר נחרצות: "מעודי לא נתבדו חלומותי, לא אנסה להמר בחיי על החלום הזה".

האשה ממשיכה: "ראה אישי היקר, אם אמנם נגזרה עליך מיתה בים, ודאי שזה לא יקרה הפעם, כאשר אלפי איש נמצאים על ספינה שאינה יכולה לטבוע".

האיש לא מצא מה להשיב, הוא הנהן בראשו חלושות כשלבו סוער בקרבו. האשה ראתה בהנהון הקלוש הסכמה לדבריה, מיהרה לסוכנות טיטאניק ורכשה זוג כרטיסים לאחת המחלקות המפוארות.

כעבור חודשיים מצא האיש את עצמו עולה על הספינה, ממהר אל החדר המפואר שהוקצה עבורם. מניח את ראשו על הכר ומבטיח לעצמו כי לא יצא מחדר זה במשך כל ימי ההפלגה.

הארוחות הובאו אל החדר פנימה על ידי מלצרים לבושים בהידור. הספינה שטה לאיטה נתונה בידיו האמונות של רב החובל, והאיש שוכב לו בחדרו, חושש לחייו ואינו מסוגל להנות מהפלגת התענוגות של הספינה המפוארת בעולם, שמא מקרב הוא במו ידיו את קיצו.

אשר יגור בא! מרגיש הוא לפתע חבטה עזה ולאחר מן החלה הספינה לנטות על צידה, משהו התרחש. אשתו נכנסת לחדר בבהלה ומודיעה בפנים נפולות כי האניה עומדת לטבוע, ומוטב כי יעזוב את החדר וינסה להחלץ בעזרת אחת מסירות ההצלה. האיש המום כולו, מניע את ראשו לאות לאו, אין בכוחו לדבר. הוא מסמן בידיו לאשתו כי תמהר לחלץ את עצמה, הוא נשאר כאן. האשה, אשת חיל, נוטלת את ידו וגוררת אותו בכח אל הסיפון.

הוא עומד על הסיפון, מבחין באסון, מרים את עיניו אל-על וקורא: "רבונו של עולם, מילא אני, הן נגזר עלי לאבד את חיי בים, אולם מה אשמים האלפים שנסעו אתי, כלום תיטול את חייהם על לא עוול בכפם, רק בעוון שנסעו עם טיפש כמוני??"

מן הסערה נשמעת התשובה לאוזניו: "לא נבנתה ספינה זו על כל התענוגים שבה, אלא כדי לזמן את כולכם למקום אחד. כל אחד מקבל את המגיע לו על פי המשפט ללא קשר עם רעהו".

* * *

אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה.