מעשה ביהודי שנקלע למצוקה כלכלית. מצבו שמעולם לא היה מזהיר, התדרדר יותר, והוא הגיע עד פת לחם ונאלץ למכור אפילו את הפרה היחידה שנותרה ברפת, שממנה היו חולבים מנת בריאות יומית…

לאיש לא היה מושג מהיכן יפרנס את משפחתו, שלא לדבר על בנותיו שבגרו בינתיים. במר יאושו נטל את תרמילו ונסע אל הרבי שלו. תינה האיש את צרותיו בפני הרבי, והרבי הקשיב בסבלנות, ניחם אותו בדברים חמים, החדיר בליבו בטחון בריבונו של עולם ועודד אותו להרבות בתפילה. בטרם נפרד בירך אותו הרבי נרגשות ושאל אותו: "כמה כסף יש לך בכיסך כעת?"

– "עשר קופיקות, זה כל הכסף שיש לי!"

– "יפה, צא לרחובה של עיר, ואת הדבר הראשון שיציעו לך לקנות תקנה, תהיה זו התחלה טובה, וה` יברך אותך!"

יצא האיש לרחוב. הנקודה הראשונה שמשכה את תשומת ליבו, היתה חנות תכשיטים יוקרתית. "מתאים לי", אמר בלבו, "שהעיסקה שעליה דיבר הרבי, תתבצע כאן".

הוא נכנס פנימה, תחילה בצעדים מהוססים, אך בעקבות דברי הרבי מילאה תחושת בטחון את לבו: "יש לך משהו למכור לי בעשר קופיקות?" שאל בקול.

"עשר קופיקות?! אתה חומד לצון! התכשיטים כאן שווים אלפי רובלים!"

משום מה לא נרתע האיש לאחוריו: "תראה, אני חייב לקנות ממך משהו, הרבי בירך אותי שהעיסקה הראשונה שאעשה תביא ברכה".

רוח לצון נכנסה בסוחר, והוא אמר לו: "תראה, הדבר היחיד שאוכל למכור לך בעשר קופיקות, הוא העולם הבא שלי".

"מזל וברכה!" הכריז האיש בתמימות, "רק לפני שאני נותן לך את הכסף, נערוך בבקשה חוזה מכירה".

רוחו הבדוחה של הסוחר לא עזבה אותו. הוא הוציא נייר "לוגו" מהודר ממגירת הדלפק, ורשם עליו כי הוא מוסר את זכויותיו לעולם הבא לפלוני בן פלוני תמורת עשר קופיקות. חתם במו ידיו והזמין שני חברים שיחתמו כעדים על שטר המכירה. גם הם נהנו מההלצה, וחתמו את שמם המלא על הנייר.

רוחו הטובה של הסוחר לא עזבה אותו, גם כשסגר את החנות לשעה קלה של ארוחת הצהרים. הסיפור שעשע אותו והוא שיתף את אשתו במה שהתרחש היום בחנות.

הוא לא הבין מדוע אשתו לא משתתפת איתו בבדיחה הטובה. מדוע היא לא צוחקת?

היא הורידה את הסינר ממותניה, ופנתה אל הדלת.

"מה קרה?! לאן את הולכת?!" התחיל לקלוט שמשהו לא בסדר.

"אינני מוכנה לחיות עם גוי!" אמרה נחרצות. "אדם שמוכר את העולם הבא שלו אינו שווה כלום".

האיש הבין שאשתו מתכוונת כנראה ברצינות, ונבהל. עליו להחזיר את לעצמו את הנייר בכל מחיר. אשתו לא תסלח לו עד שלא יראה לה שהעיסקה בוטלה. היא לא תוותר לו, הוא כבר הספיק להכיר אותה.

שעות ארוכות הסתובב הסוחר בנסיון לאתר את האדם שקנה ממנו את עולמו. רק בשעות הלילה המאוחרות מצא אותו, יושב בפינת בית מדרש וקורא בקול פרקי תהלים לאורו של נר קטן.

"הנה אתה!" פרץ בקריאת שמחה, "אני מתחרט על העיסקה, קח את הקופיקות שלך, ותחזיר לי את הנייר".

"אני לא מתחרט. אני דווקא מרוצה מהעיסקה שעשינו".

הסוחר נלחץ, "אתה יודע מה, תקבל עשר רובל תמורת הנייר!"

"לא!"

"מאה!"

"לא!"

"מה לא?! יש לך מושג מה זה מאה רובל?! זה המון כסף בשבילך!"

"נכון, מאה זה הרבה, אבל הנייר הזה שווה הרבה יותר!"

בסופו של דין ודברים מתיש, שילם הסוחר עשרת אלפים רובל, כדי לקבל חזרה את זכויותיו לעולם הבא. רק אז הוציא האיש את הנייר המקופל מכיסו, ומסר אותו לסוחר, והלה רץ להחזיר את אשתו הביתה.

האשה לא נרגעה. העובדה שבעלה זילזל בעולם הבא שלו, בזכויותיו הנצחיות ומכר אותן תמורת עשר קופיקות הסעירה את דעתה. הנייר שהראה לה לא הרגיע אותה. היא פנתה אל הרבי, זה שבירך את בעל הקופיקות באותו בוקר, וסיפרה: "רבי, בעלי מכר את הזכויות שלו לעולם הבא, תמורת עשר קופיקות. אך רכש אותן בחזרה תמורת עשרת אלפים רובל. האם יש לו זכויות לעולם הבא?! האם הן שוות עשרת אלפי רובל?!"

חייך הרבי ואמר: "כשבעלך מכר את זכויותיו תמורת עשר קופיקות, הן לא היו שוות אפילו עשר קופיקות אלו. אך כעת כשקנה אותם בחזרה תמורת עשרת אלפים רובל, הן שוות הרבה יותר. אין ערך לשווין".

* * *

חיינו הרוחניים, אלו האמיתיים, הפנימיים והנצחיים, אי אפשר למדוד אותם בשווי כספי. כאן בעולם הזה אי אפשר לקנות איתם במכולת. ערכם נערך כפי שאנחנו מחשיבים אותם. כשאנחנו מבינים, שאלו הם החיים האמיתיים, שכל השאר דמיון חולף, החיים הללו, הפנימיים, מקבלים את ערכם האמיתי, הם הופכים להיות שווים באמת.