"דמוקרטיה" – מילת הקסם של שנות האלפיים, מילה השובה לבבות, מילה שכל העולם קד קידה עמוקה לכבודה. היא זו שגרמה למהפכה אדירה בכל תפיסת העולם, מעולם ישן שחרב עד היסוד, לעולם חדש בו כל אחד שולט, לכל אדם יש סמכות, או בשפת בחירות – "כל קול קובע!"
רבים מכירים את ספרו של דרייקורס "ילדים – האתגר", השקפת עולמו של המחבר הביאה אותו לשבור את כל המוסכמות הישנות בתחום החינוך שתמכו באוטוקרטיה (שלטון יחיד), ולפתח שיטה שלימה שעיקרה "דמוקרטיה" (שלטון העם).
וכך הוא כותב:
"ילדים חשים ברגישות מיוחדת את האווירה החברתית, הרעיון כי הם שווי מעמד נקלט על ידם במהירות. הם מבינים כי שוויון זכויותיהם עם המבוגרים הוא עובדה, ושוב אינם מקבלים את השלטון האוטוקרטי של יחסי שליטים ומקבלי מרות".
כלומר, פעם הייתה אוטוקרטיה, לאבא היתה מילה של סמכות והילד היה מחוייב לציית, פקודה של אמא היתה פקודה, ולהוראה של מורה היה משקל כבד.
ובכן, ברוכים הבאים לעולם החדש, החגיגה נגמרה, לא עוד סמכות וציות, תחי המהפכה!
המשך ציטוט: "…ההורים אף הם נוכחים לדעת כי ילדיהם הגיעו לשוויון זכויות עמם, ואינם מחזיקים עוד בשיטה של 'עשה כדברי' בחינוך הילדים".
אתה כאבא יודע יותר טוב, יש לך נסיון רב יותר, גם את האמא מבינה בהחלט מה טוב באמת לילד, אבל מה לעשות, אין לכם מילה. דמוקרטיה!
מה עושים?
דרייקורס מנתח את המצב: "אך יחד עם זאת, אין בידינו שיטות אחרות שיתבססו על עקרונות דמוקרטיים בהן יוכלו לחנך ולהוביל את הילדים לחיים במסגרת החברה הדמוקרטית, וכך הגענו אל הדילמה של זמננו. התמורה שחלה באוירה החברתית שלנו ממצב של יחסים אוטוקרטיים של עליון ונחות, שלטון ושעבוד, ליחסים דמוקרטיים בין אנשים שווי זכויות, הוכרה על ידי מחנכינו. השאיפה הכללית לדמוקרטיה היא כנה. ההורים, המחנכים, רוצים להיות דמוקרטיים…"
כלומר, אנחנו בבעיה! אליבא דדרייקורס, יש לנו דמוקרטיה, אנחנו מחנכים לדמוקרטיה, גם הילדים רואים את עצמם כשווי זכויות אל המבוגרים, ועכשיו מה עושים?
תמהים אנו מהיכן צצה ועלתה הבעיה הזו, כלום לא השתמש העולם בדמוקרטיה כבומרנג, אולי קמה זו כגולם על יוצרה ואומרת – רצית דמוקרטיה, בבקשה, נראה אותך בבית, שם אתה כבר לא קובע!
מי גרם לנו להכניס את הדמוקרטיה הביתה בדרך אחורית, ולערער את מעמדנו הבלתי מעורער כהורים בעלי אחריות לילדיהם ובהתאם לכך גם בעלי סמכות.
אמנם, גם לשיטתו של דרייקורס הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, וכך הוא אומר: "קיימת מבוכה גדולה באשר לאופן השלטת עקרונות הדמוקרטיה. כתוצאה מכך נתבלבלו התחומים בין חופש לפריקת עול, בין דמוקרטיה לאנרכיה".
הווי אומר, גבול דק מפריד בין דמוקרטיה לבין האנרכיה – ההפקרות המוחלטת. שהרי אם כל אחד יעשה כהבנתו בתחום זה, עד מהרה נראה את התוצאות ברחובות, כאשר ילדים ונוער פורקים כל עול, ומתנהגים באופן שאומר: "אני חופשי לנפשי, ללא מורא הורים ומורים". ואלו הם ילדים בני טובים, כאלו שגדלו כבנים להורים משכילים ובעלי אפשרויות, אלא שהם דגלו בדמוקרטיה ולא השכילו לעמוד על הגבול הדק שבין דמוקרטיה לאנרכיה.
דרייקורס ממשיך בספרו: "לכן, כדי לעזור לילדינו, עלינו לפנות מהשיטה האוטוקרטית המיושנת, הדורשת הכנעה, לדרך חדשה המבוססת על עקרונות של חירות ואחריות. שוב אין אנו מסוגלים להכריח את ילדינו להשמע לנו. יש לעודד אותם ולהמריצם לקחת חלק מרצונם בשמירה על הסדר, אנו זקוקים לעקרונות חדשים בחינוך ילדים תחת המסורת שעברה מן העולם".
שני משפטים בעלי השלכה מרחיקת לכת נאמרו כאן, ראשית – לכל ההורים שחושבים כי עדיין יש להם אפשרות להכריח את ילדיהם לציות, דעו כי טעות בידכם "שוב אין אנו מסוגלים להכריח את ילדינו להשמע לנו". שנית – ה"מסורת עברה מן העולם" – כלומר, מי שלא עבר סדנה לחינוך מחודש, לא יצליח בחינוך ילדיו, הוא אנטי דמוקרט, הוא שייך לעולם הישן, הוא מדי מסורתי…
כדי להבין את גודל האבסורד שבדברים, הבה נביא קטע נוסף מדבריו:
"היות והדמוקרטיה דורשת שוויון, אין ביכולתם של ההורים להחזיק בתואר סמכות. התואר סמכות מרמז על שתלטנות: כוחו של אדם אחד להשתלט על אדם שני. לשתלטנות אין מקום במסגרת של שיויון. השתלטנות – כח, תוקף – צריכה לפנות מקום להשפעה בדרכים של אחוה. שכר ועונש שייכים ומתאימים למבנה החברה האוטוקרטית".
שימו לב, הורים יקרים, לא עוד פרסים, לא עוד עונשים, אלו אינם מתאימים לדמוקרטיה.
למה לא?
"השיטה של הענקת פרס לילדים בעבור התנהגות טובה מזיקה לא פחות משיטת העונשין. הדבר מראה על אותו חוסר כבוד. הנה אנו, מעניקים פרס לאלה הנחותים מאיתנו, בעד שירות או מעשה טוב. בשיטה של כבוד הדדי בין אנשים שווי זכויות נעשים הדברים משום שיש לעשותם".
דרייקורס דיבר על כבוד הדדי, הווי אומר הדיברה האחת עשרה – "כבד את בנך ואת בתך…"
כדי להקים דמוקרטיה מושלמת מציע דרייקורס את רעיון "המועצה המשפחתית", זו כמו כל מועצה מחוקקת בעולם, תתכנס אחת לזמן מוגדר, ובה יעלו הצעות לדיון, איש איש יאמר את דעתו וההחלטות יתקבלו על דעת הרוב:
"כל משפחה תתאים את פרטי תכנית המועצה לצרכיה היא, אך העקרונות היסודיים שוים לכל משפחה ומשפחה, לכל אחד מבני המשפחה, כולל ילדים, כמובן, הזכות להעלות בעיה לדיון. לכל אחד הזכות להשמיע את דבריו. כולם מחפשים יחד פתרון לבעיה, ודעת הרוב היא הקובעת. במועצה המשפחתית קולם של ההורים אינו חשוב יותר או קובע יותר מקולו של כל אחד מהילדים".
שימו לב אין זכות וטו, אין קבינט בו מתקבלות החלטות אסטרטגיות. הכל פתוח, הכל שפיט, הכל ניתן לשינוי.
ההורים יש להם דעה מוצקה ומגובשת בתחומים רבים, הם רוצים להנחיל לילדיהם את הדרך הטובה ביותר, אך הם אינם רשאים לעשות זאת אלא אם כן תתקבל החלטה על דעת הרוב, וגם לזאטוטים יש חלק באותו רוב…
למועצה יש יושב ראש זמני המתחלף מפעם לפעם, כל אחד מבני הבית זכאי להיות יושב ראש…
"כדי שלא יהיה מנהל יחידי למועצה, על היו"ר לתת את דעתו לכל אחד מבני המשפחה, שיוכל להשמיע דברו כקטן כגדול. אם ההורים רואים מראש שהחלטה מסויימת שנתקבלה לא תצליח, עליהם בכל זאת לפעול לפיה, למרות אי הנוחות, ולתת לתוצאות הטבעיות לעשות את שלהן".
אם לשם דוגמה התקבלה החלטה במועצה כי שעת השינה תועבר לשעה 12:00 בערב, אין להורים לנסות לשנות את הדברים אלא לתת לילדים לפעול כפי החלטת הרוב…
והיה והוחלט כי הארוחות יהיו מורכבות מסוכריות וגלידה, יבצעו זאת ההורים ללא עוררין…
עד מתי? עד לתוצאות הטבעיות, כשהילדים יבינו בעצמם כי לא זו הדרך…
אולי כאשר עיניהם של הילדים יעצמו בשיעורי בית הספר.. או ילכו לביקורים תכופים אצל רופאי השיניים… מעניין מאד מי יסכים להיות שר האוצר?…
לדבריו של דרייקורס: "ה'דמוקרטיה' הזו תלמד את הילדים הרבה יותר מאשר דיבורים או לחץ מצד ההורים".
למותר לציין כי זו אינה דרכה של היהדות, חינוך מסוג זה נוגד את השקפת העולם שעל פיה חונכו וגדלו דורות של ילדים יהודיים.
גישת חינוך זו נובעת מתוך השקפת עולם שבה כל אחד עושה מה שהוא רוצה, ואיש, גם לא ההורים, אינו יכול לכפות את דעתו על הזולת.
רוצה לעשן סמים? בכבוד! איך לא, דמוקרטיה! הנזק הוא עניין אישי של המעשן, איש לא יכתיב לו מה לעשות.
לאחר אריכות הדברים עד כה, בהן הארכנו בפרטי הקלקול הנולד מהשיטה ששברה את החינוך המסורתי שחינך לסמכות והכנעה, ודגלה בחינוך לדמוקרטיה ושויון בין הורים לילדיהם, נציג בזאת את המבט היהודי על החינוך.
ראשית, לגבי ה"אוטוקרטיה" (שלטון יחיד) אותה שלל דרייקורס מכל וכל, אף אנו איננו דוגלים בדרך זו. איננו תובעים את ילדינו לציות ולמשמעת מעמדת כח, בשל היותנו מבוגרים מהם בשנים. הפרסים והעונשים הניתנים כחלק ממערכת החינוך אף הם אינם אמצעי כוחני הבא להשליט את כוחנו על הילד.
לא לזאת הכוונה.
אנו כאנשים האמונים על קיום מצוות התורה, מחוייבים אל הבורא – נותן התורה, נכנעים בפניו ומקיימים את רצונו. על פי השקפת עולם זו, כוחם של ההורים כלפי ילדיהם נובע אך ורק מתוקף היותם שלוחיו של האלקים לחנך את הילדים שאת נשמותיהם הפקיד הבורא בידיהם.
מה נותן להורים סמכות כלפי ילדיהם? הציווי "כבד את אביך ואת אמך!" מה מחייב את הילדים במורא הורים? הציווי "איש אמו ואביו תיראו".
כאשר נתבונן במצוה זו המופיעה בעשרת הדברות, נבחין בדבר מעניין.
עשרת הדברות, המוכרות לכל אחד, ניתנו בשתי לוחות אבנים. הלוח הראשון נתייחד למצוות שבין אדם למקום, ואילו הלוח השני למצוות שבין אדם לחבירו. ההגיון נותן שמצות כיבוד הורים תופיע יחד עם הדברות שבין אדם לחברו. אולם, למרבה הפלא מופיעה מצוה זו דווקא בחלק המצוות שבין אדם למקום.
לומדים אנו מכאן דבר גדול. הבורא הוא זה שמינה את ההורים ונתן להם יפוי כח לחנך את ילדיהם להגשמת רצונו של הבורא יתברך. ההורים אינם מלמדים את הילד לבצע את רצונם באופן שרירותי, הם מלמדים את הילד כיצד לעשות את רצונו של הבורא. ברצון זה מחוייבים שני הצדדים כאחד. סמכותו של ההורה נובעת מכוחו העליון של הבורא, שאליו מחוייב גם ההורה בעצמו.
בנקודה זו מתבהר ההבדל בין החינוך הכללי לחינוך היהודי. בעוד שהחינוך הכללי מדבר על הנחלת הערכים של ההורים לילדיהם משום שהם מבינים שכך טוב, בגלל שהם רואים זאת לנכון, הרי שהחינוך המושתת על ערכי היהדות מדבר על הנחלת ערכים שלא ההורים הם אלו שיצרו אותם או בחרו בהם מתוך שוק של ערכים. אלו הם ערכים המושתתים על יסודות איתנים, ערכים אותם קיבלנו בהר סיני מאת ה' יתברך. אלו הם ערכי נצח העומדים מעל למקום ומעל לזמן. הם אינם משתנים בהתאם לחוות דעת של כל פסיכולוג או הוגה דעות.
הילד חש ומרגיש שמה שההורים דורשים ממנו אינו נובע מהבנתם האישית, אלא מתוך השקפת עולם המייצגת את רצונו של הבורא.
מכאן תצא קריאה אל כל אב בית בישראל, לזקיפת הגו, לדרישת סמכות מתוך הבנה פנימית בכח העליון המחייב את כולנו, הורים כילדים. סמכות זו אינה שתלטנות, אין בה את הסכנות שבכוחניות, שכן כנועה היא וכפופה לרצונו של הבורא. אף היא סופה שתציל את בננו מן ההתדרדרות אל החטא, מן ההסחפות אל הרחוב, כי שרשיה יהיו חזקים, ויסודותיה יהיו איתנים.