הם עלו על המכונית החשמלית בתרועות גיל. בזה אחר זה טיפסו ועלו בני הארבע, שש, שמונה ובת התשע. הסבתא הטובה לקחה אותם לטיול אחר צהרים נעים, ושלשלה ברוב טובה שני שקלים ללוע המכונית החשמלית עבור כל ילד. כדי שכולם יהנו.
הילדים שנהנו רצו כמובן עוד. למרות שהם לא ביקשו זאת בנימוס, ואולי אפילו מעט בבוטות, הסבתא הוציאה מארנקה פעם נוספת שני שקלים לכל אחד מארבעת הנכדים, ומכל הלב פירגנה להם את התענוג שברכיבה על המכונית החשמלית.
הילדים קפצו, השתוללו עד שכמעט ושברו את המכונית.
לאחר מכן הפצירו בסבתא שתאפשר להם בשלישית לנסוע במכונית.
אולם הסבתא סירבה: "מספיק ילדים!" היא אמרה, "אנחנו מתקדמים".
בן השמונה התעקש ובנימה של נודניק מקצועי קרא: "אבל סבתא, אני רוצה עוד!!!"
"פעמיים לא מספיק?!" שאלה, קבעה הסבתא.
נעמד הצעיר על רגליו, סובב את ידו בתנועת 'למה, מה קרה'? וגילה קבל עם ועדה את הוקרת תודתו: "אפשר לחשוב סבתא, כוּלה שתי שקל…"
שני שקלים נופסים נשלפו מהארנק בכבדות: "עוד פעם אחת ודי" היא אמרה, מנסה להציל איכשהוא את שארית כבודה האבוד.
היא לא זכתה אפילו לצליל קלוש של תודה.
עד כאן הסיפור שהתרחש בשבוע האחרון אי שם באיזור ירושלים.
הסובבים עמדו משתאים מול חוצפתו חסרת הגבולות של הילד, הם גם נדהמו לראות את חוסר הכרת הטוב של הילד שאף לא טרח להודות לסבתא. אולי אפילו נתמלא לבם ברחמים על הסבתא הסובלת את כל זאת, ואינה יודעת להעמיד גבולות ברורים.
אם אפשר היה לנסות להעלות השערה בדבר הסיבה להתנהגות זו, ניתן היה להסיק כי הילד הורגל שהכל מגיע לו, כל העולם שלו, וכולם נועדו לשמשו ולשרתו, כנסיך שעל פיו ישק כל דבר.
המילה "תודה", לגביו, היא בסך הכל מילת נימוס בלתי הכרחית ובלתי מחייבת. היא נאמרת בעיקר בטקסים מיוחדים, אך בהחלט אינה משמשת כאחת המילים השכיחות במילון היומיומי.
תודה לאבא?! על מה?
תודה לאמא?! בעד מה?
ושוב תסוב לה היד בתנועת ה'למה מה קרה'. הילד כלל לא מבין על מה התודה.
הכל מובן מאליו, הכל מגיע לו, כולם חייבים לו.
אמנם הוא אינו אשם כל כך. כי בעוד שילדים אחרים ינקו את התודה יחד עם חלב אמם. הם למדו להודות לה' על השמש הזורחת, על הציפורים המצייצות, על העצים המלבלבים, על השמים הבהירים, והמים הזורמים… ויחד עם זאת למדו להודות לאמא שמגישה, טורחת, עמלה, מכבסת, מגהצת, מבשלת… הוא מעולם לא למד.
בדיוק כמו שמובן מאליו שהשמש זורחת, כך מובן מאליו שאמא נותנת אוכל, ושאבא מפרנס.
תודה?! למה מה קרה?!
והסבתא שלקחה אותם לטיול, והוציאה מארנקה… גם זה מובן מאליו.
אפשר למנוע את זה, אפשר בהחלט לחנך אחרת.
חכמי התורה לימדו את האדם כי מילותיו הראשונות בבוקר תהיינה: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".
יום שנפתח בהודיה על העיניים שנפתחו, על הגוף שמתפקד, על הנשמה שחזרה, הוא יום המלמד את האדם להתבונן ולהודות.
ילד המורגל לכך מקטנותו, מתחנך שלא הכל מובן מאליו, ובהחלט יש על מה לומר תודה.