נהג מונית סיפר בכאב על מקרה מצער שאירע לו עם בנו בן התשע עשרה, הוא הוכיח אותו בתקיפות והבן השיב לו מנה אחת אפיים בחוצפה.
הוא כאב כולו, לבו היה שבור, "מה לא עשיתי בשביל הילד הזה?! את הנשמה נתתי לו". דמעות עמדו בקצות עיניו.
אבל אז הוא התעשת קמעה, הגביה את קולו ואמר, כנראה שפינקתי אותו יותר מדי, זאת הייתה הפעם הראשונה בה נהגתי עמו בתקיפות והעמדתי אותו על מקומו, מעולם לא עשיתי זאת קודם…
"כשאני הייתי ילד", הוא אמר, "היתה סמכות, כשאבא אמר היה לנו כבוד, לא העזנו להתחצף, ואבא לא חשש להעמיד אותנו במקום. היום כולם מפונקים, וההורים מפחדים מתגובת הילדים".
הוא המשיך בזכרונותיו וסיפר כיצד בהיותו ילד היו רועדים מהמורה, המורה היה נכנס לכיתה מלווה ביראת כבוד, סיפורים כפי ששומעים היום בבתי הספר לא הועלו אף לא בדמיון השחור ביותר. גם המורים ידעו לנהוג אז בתקיפות.
את נאומו הוא סיים בנימת יאוש: "מה לעשות ככה זה היום, צריך לבוא לקראת הנוער, לתת להם, העולם משתנה. זה לא נשאר אותו דבר"… הנסיעה תמה ולא נותר פנאי כדי להשיב על הדברים.
ראוי שמדור זה "יארח" את הדברים העומדים על לבם של רבים, הניצבים בפני אותה דילמה, ושואלים, מהי הדרך?
פעם נהגו בתקיפות יתר, קשה לומר שזה היה טוב, כי רבים הם הנושאים זכרונות ילדות קשים.
היום נוהגים ברכות יתר, גם זה לא מומלץ. הנוער כיום חסר גבולות, הורים עומדים לא פעם חסרי אונים מול תופעות של חוצפה ואף אלימות.
הדילמה קשה.
אבל כדי לדעת מהי הדרך הטובה לא צריך להיות פרופסור לחינוך, אין כל צורך להשתלם במגמות חינוך משך שנים. כי כמו בכל דבר, דרך האמצע היא אכן הדרך הנכונה והבריאה. וכפי שאמרו חז"ל: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".
השמאל הדוחה היא היד התקיפה, זו הנוקטת בצעדי משמעת כשצריך, זו שהילד יודע שעלול הוא להפסיד ולהענש, הוא לא יקבל הכל בכל מקרה. אין לו אפשרות לנהוג ככל העולה על רוחו כי קיימת יד שמאל.
מאידך, הימין מקרבת. זו המלטפת, המרגיעה, המעודדת, זו היודעת לתת ולהעניק חום ואהבה, להרעיף מכל הלב, להוכיח לילד שאוהבים אותו, שהוא רצוי, שיש תגמול למעשים טובים ולהתנהגות נאותה.
שתי הידיים יחדיו הן המתכון לחינוך מאוזן, בו הילד מודע לכך שאוהבים אותו. הוא מקבל הכל, כל מה שהוא צריך והרבה מעבר לכך, אך לא בכל מחיר. יש גבולות וקיימת סמכות.