"תחי העצמאות!"
הצהרה זו, היא שאיפתם של רבים מן הילדים שהיו שמחים מאד להפטר מעולמם של המבוגרים הכובלים את חייהם הצעירים. מגוון החוקים נראה בעיניהם כאילו לא נועדו אלא כדי להשאיר אותם כמה שיותר קרוב לסינרה של אמא.
הילד רוצה להיות עצמאי.
זה אומר שהוא רוצה לקבוע מתי ללכת לישון.
זה אומר שהוא רוצה להתחבר עם מי שבא לו.
זה אומר שהוא רוצה להחליט מתי ללמוד ומתי לא, מה לעשות ומה לחדול.
זה אומר שהוא רוצה לקרוא מה שקורץ לו, לצפות במה שמתחשק לו, ללכת לאן שמפתה…
ולכל הפרטים הללו אנחנו לא מסכימים. לא מפני שאיננו דוגלים בעצמאות, גם לא מפני שאנחנו חפצים בקירבתו של הילד לסינרה של אמו.
כהורים אחראים עלינו לדאוג לסביבה הטובה ביותר, גופנית ונפשית כאחד עבור הילד, לכן חשוב לנו מתי הוא יאכל ומתי הוא ילך לישון, עם מי הוא מתחבר, לאן הוא ילך, מה הוא יקרא, ומהם הדברים אליהם הוא נחשף.
אמנם,מצויים הורים שבשם העצמאות ונתינת האחריות על הילד, הם מסירים את כל הגבולות מעל ילדם, בטענה כי כך ילמד הילד להיות אחראי, והעצמאות אותה הם נותנים לו בהרחבה היא זו שתועיל לו לבנין אישיותו.
על דבר כזה בדיוק אמרו חז"ל:
משל לאב שלקח את בנו, הלבישו, רחצו, סך אותו בשמן, נתן בידו כסף והושיב אותו בסמוך למקום עבירה.
"מה יעשה הבן ולא יחטא?!"
אם האב ה"אוהב" הכין לו את כל נתוני הפתיחה האפשריים, למרות שלא התכוון לכך, הרי שהדרך מוכנה לפני הבן לחטא.
כבילת הילד והחנקת כל פעולה עצמאית מצדו, הינה דרך פסולה ובעלת תוצאות הרות אסון. מאידך גם שחרור הילד והעמקת עודף עצמאות היא דרך המובילה למחוזות גרועים.
כמו בדברים רבים, גם כאן, דרך הביניים היא הנכונה וגם הרצויה.
רבי ישראל סלנטר – אבי תנועת המוסר – היה אומר:
החינוך כמוהו כציפור,
החזקת חזק מדי, חנקת!
שחררת, ברחה הציפור!
יש איפוא להחזיק בעדינות מחד, אולם מאידך לא לחנוק לא להרפות.
בימים של חופש בהם הילדים מצויים יותר בחוץ, הם נחשפים לדברים בהם אינם נתקלים במשך כל ימות השנה, יש לשמר עקרון חשוב זה, עצמאות, כן! אבל לא בכל מחיר. בגבול, במידה, בפיקוח ובהשגחה.
כך ילמד הילד להיות אחראי ועצמאי מחד, ומאידך לא יחשף לדברים אליהם לא רצינו לחשוף אותו.