תוך כדי הליכת הרב בסימטאות העיר, מצא נבלת חמור מעלה צחנה.
_x000D_
פנה הרב אל השמש שנתלווה אליו בדרכו, וביקש ממנו לסור ולקנות אריג שחור, עבה ואטום. כששב השמש עם האריג, ביקש הרב כי יעטוף היטב את נבלת החמור וידאג להובילה אל פתח בית הכנסת.
_x000D_
בעוד השמש עסוק בטיפול בנבלה, מיהר הרב ושלח שליחים להכריז בעיר כי מצא מת מצווה, והכול מצווים להפסיק את מלאכתם ולבוא לחלוק כבוד אחרון לנפטר.
_x000D_
התקבצו הכול, אנשים, נשים וזקנים, ובאו לרחבת בית הכנסת. עזבו את כל עיסוקיהם ובאו בהמוניהם לשמוע את הספדו של הרב. כשנתאספו הרבים, עמד הרב על מדרגות בית הכנסת ופתח את ההספד בקול בכי:
_x000D_
"צדיק זה המונח לפנינו, צדיק נשגב הוא. מימיו לא הוציא דבר בטלה מפיו, ובוודאי שלשון הרע ורכילות לא עלו מעולם על דל שפתיו. כל ימי חייו נזהר מלהקניט או מלצער מאן דהו. היכן עוד אפשר למצוא זהירות כל כך מופלגת בענייני הפה והלשון?"
_x000D_
קולות ההתייפחות החלו להישמע מעזרת הנשים, והרב המשיך בדבריו
_x000D_
"מה יקרים היו אורחותיו. עניו ושפל ברך היה. השפיל את עצמו לפני כל אדם בצורה מוחלטת ולא דרש כבוד. גוו נתן למכים. סובל היה מכות לא אחת ולא שתיים, והיה מן הנעלבים ואינם עולבים. כל ימיו היו סיגופים. מעודו לא באו בשר או דגים לפיו, ואף התרחק מכל דבר שיש בו טעם של מותרות. מימיו לא שכב על מיטה של ממש. שוכב היה על הארץ ללא כר וכסת. בגדיו היו סמל הפשטות, ללא ראוותנות וללא הידור, כל כולו אומר שפלות וסיגופים".
_x000D_
ההתרגשות בקהל גברה. תמהים היו כיצד חי ביניהם צדיק כזה ולא הכירוהו. הרב המשיך לפרט בקול בוכים את מעלותיו של הנפטר:
_x000D_
"אוי, מי ייתן לנו תמורתו?" התייפח הרב, ואחריו הציבור כולו שגעה בבכי ואמר: "מיהו צדיק זה ששכן בינינו ולא ידענו, ולא הערכנוהו ולא כיבדנוהו?"
_x000D_
ירד הרב מן המדרגות, הרים את הכיסוי השחור והורה באצבעו על החמור המצחין. "הרי הוא לפניכם צדיק זה!"
_x000D_
החלו הכול לרטון: "למה רימיתנו, לשווא התכנסנו, עזבנו את מלאכתנו. מדוע עשית זאת?"
_x000D_
פתח הרב ואמר: "דעו לכם יהודים יקרים, כל מה שאמרתי נכון היה, אולם בכל זאת החמור נותר חמור".

_x000D_
_x000D_

*           *           *
_x000D_
לא די לו לאדם שיימנע מלחטוא. אם אינו עוסק ב"עשה טוב", כמוהו כאותו חמור…

_x000D_