הוא היה עסוק מעל ומעבר לראשו. הטיסה הקרובה, שלא היתה מתוכננת, שיבשה את כל תכניותיו. הפגישות המתכוננות נדחו ונמחקו בזו אחר זו. גם לעניינים דחופים נותר פרק זמן קצר ביותר לטיפול מהיר. כעת עמדה הטיסה על הפרק. הוא חייב לגייס את כל המסמכים הדרושים, להאריך תוקף דרכון, לאשר ויזה בשגרירות ארה"ב, להשיג ביטוח רפואי מתאים, ובתוך יומיים להיות על המטוס.
כך עברו עליו הימים עד הטיסה בטירוף. הוא בקושי אכל ובקושי ישן. הוא לא נח, ולו לרגע קט. בשעת האפס, לפני שיפסיד את הטיסה, הספיק לעצור מונית ולדהור אל שדה התעופה, שם מיהר לעלות על הטיסה הממתינה. כל העת היה צמוד אליו תיק היד שלו, שבו היו מסמכים חשובים וחבילת ופלים שהספיקה אשתו לתחוב לתיקו, כדי שיאכל משהו בטיסה, לאחר יום שלם שלא אכל מאום.
הוא התיישב על כסאו, משחרר אנחת רווחה מראותיו. אנחה שאילו אפשר היה למדוד אותה בסולם האנחות, היתה מגיעה לשלב גבוה ביותר. הוא ביקש לעצום את עיניו ולשקוע בשינה עמוקה, אלא שאז התעוררה לתחייה בטנו הריקה.
הוא ננער באחת וחשב כיצד יוכל להרגיע את בטנו, שמאור הבוקר לא ראתה ולו פירור אחד של מזון. הושיט את ידו אל מתחת לכיסא, פתח את התיק שהיה מונח שם, הוציא את חפיסת הוופלים שבצבצה במעלה התיק, פתח אותה בזהירות, הוציא אחד, בירך והחל אוכל בשקיקה.
בעוד הוופל בין שיניו, הבחין כי היושב בכסא שלידו מושיט אף הוא ידו אל חבילת הוופלים ומתחיל לאכול להנאתו. כך, כנגד כל וופל שהוא מכניס לפיו, מכניס גם היושב לידו.
התימהון הפך אט אט לתחושת זעם שהלכה וגברה עם כל נגיסה שנגס הלה בוופלים שלו. הוא לא הבין איך ידיו נמשכות באופן שיטתי לעבר חבילת וופלים שאינה שלו, אפילו ללא רעד קל.
חבילת הוופלים הלכה והתרוקנה בקצב מסחרר. קרקעית החבילה כבר נראתה. כעת נותר עוד וופל אחד. הוא ציפה לראות מה יעשה החצוף שלידו.
היד החצופה הושטה אל חפיסת הוופלים בוטחת כמקודם, לקחה את הוופל האחרון, חצתה אותו לשניים, חצי וחצי. את החצי הגדול הוא הותיר.
בטנו נותרה מקרקרת, מלאת במחצית חבילת וופלים ועמוסה בזעם.
הוא ירד מהמטוס, פתח את התיק כדי לשלוף את הדרכון וידו נתקלה בחפיסת וופלים שלמה…
כן, כל מה שהוא חשב על שכנו החצוף, הגנב, זה היה הוא שאכל מחפיסה לא לו. והלה, באצילות שאין דוגמתה, הותיר לו את מחצית הוופל האחרונה לשלל.
***
מעכשיו המושג "לדון לכף זכות" יקבל משמעות אחרת.