האדם הינו מורכב. פעמים רבות אור וחושך משמשים בו בערבוביה.
כשם שהיממה נחלקת לשעות אור ולשעות חושך, כך נפש האדם. זאת ועוד, גם אצל האדם ישנם זמנים, שהאור והחושך משמשים בערבוביה, כשם שבמהלך היממה ישנם זמני דמדומים.
אחת הדוגמאות המרתקות למצב פרדוכסלי זה, הוא המשפט המפורסם של שלמה המלך:
שתי היולדות הטריות, אשר עברו את תהליך ההתאוששות זו לצד זו, לא שיערו בנפשן כיצד תסתיים תקופת הלידה. אחת היולדות נרדמה על תינוקה הרך ללא כוונה, והקטן מצא את מותו.
כשהאם התעוררה וגילתה את הנורא מכל, היא החליטה לעשות מעשה אשר לא יעשה – נטלה את בנה המת, העבירה אותו לעריסת חברתה ולקחה אליה את הילד החי…
סוג של טרייד אין…
עם שחר, מתעוררת האישה השנייה ולהפתעתה היא מגלה את הילד מוטל בעריסתו ללא רוח חיים… היא לא ידעה את נפשה מרוב צער ויגון, ולא הפסיקה לבכות. לפתע היא שמה לב כי הילד המת אינו דומה לבנה האמיתי… לאחר מבט על הילד השני, החי, היא אומרת: "הא! הנה בני האמיתי, בני חי ובנך המת, הביאי את בני!" האישה השנייה – מכחישה הכול! "בני חי ובנך המת…"
הן הולכות לשלמה המלך, החכם מכל אדם, שיכריע כדת מה לעשות בריב נדיר זה…
הנוכחים במשפט חיכו למוצא פיו של שלמה – וכשאמר את פסקו, כולם הוכו בתדהמה: "גזרו את הילד החי לשנים, ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת!"…
כששמעה האם האמיתית את "גזר" הדין, היא נחרדה וזעקה: "לא!! אני מוותרת על הילד, העיקר אל תגזרוהו!" ואילו האישה השנייה אמרה: "טוב מאוד! בואו נגזור את הילד!" שלמה שומע את תגובתן. בדיוק לרגע זה הוא חיכה, והוא מודיע בנחרצות: "האישה שהתנגדה לגזירת הילד, היא האם האמיתית – תנו לה את בנה…"
עד כאן הסיפור המפורסם, אשר מופיע בספר מלכים א` בפרק ג`.
כאן אנו מגיעים לנקודת האור והחושך שבאדם. בנפשו של כל אדם מוטבע כוח הטבה ונתינה. יחד עם זאת ברור שאין לו כוח הטבה עד כדי מסירות נפש, אלא רק לבניו שלו. אצל האישה הגוזלת – כוח ההטבה שלה היה אמנם חזק, והיא הייתה מוכנה להשקיע את חייה עבור ילד שהיא יודעת שהוא לא באמת שלה. כוח הטבה כזה – ואפילו על חשבון גזילת ילד מאימו… אין דבר אכזרי יותר ממנו… שני הכוחות חיים כאחד בקרב האדם. יכולה היא להיות אכזרית כל כך, לגזול ילד מאימו, כדי שיהיה לה עם מי להיטיב… אור וחושך בערבוביה…
וכאן אנו מגיעים לנקודה מעניינת:
שלמה ערך מבחן, מבחן שאכן הוכיח לכולם את האמת.
השאלה היא כיצד סמך שלמה על תשובתו: "גזרו את הילד", שתוציא לאור את האמת. היה די ברור שהאם האמיתית תתנגד, ומן הסתם שתוותר על בנה, ובלבד שיישאר בחיים, שהרי רחמיה מרובים עליו לאין שיעור. אך כיצד היה בטוח שהאישה הגוזלת תסכים לכך, ואף שהייתה אכזרית מאוד כלפי האם, מי אמר שהיא תתאכזר גם כלפי הילד? להפך, היא הראתה שהיא חפצה בטובתו?
התשובה טמונה בפרשתנו, פרשת בחוקותי. הבורא אומר: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה, ואם בחוקותי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם, לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי" (דברים כ"ו). המעיין רואה שהתורה מזכירה שבעה שלבים, כמו שכותב רש"י: "ולא תעשו" – משלא תלמדו לא תעשו, הרי שתי עבירות. "ואם בחוקתי תמאסו" – מואס באחרים העושים, "משפטי תגעל נפשכם" – שונא את החכמים, "לבלתי עשות" – מונע את אחרים מלעשות, "את כל מצותי" – כופר שלא צויתים (במצוות), "להפרכם את בריתי" – כופר בעיקר. הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת את השנייה עד השביעית. ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצוות, כופר בעיקר".
עבירה גוררת עבירה זהו חוק רוחני! מ"לא תשמעו" מגיעים ל"הפר את בריתי"…
הרעיון בא לידי ביטוי במקומות רבים נוספים, נזכיר אחד מהם: "לא תגנובו ולא תכחשו, ולא תשקרו איש בעמיתו, ולא תשבעו בשמי לשקר, וחיללת את שם אלוקיך אני השם" (ויקרא יט`, יא`). רש"י מבאר את סדר הדברים: "אם גנבת סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להישבע לשקר".
זוהי חכמת שלמה. שלמה ידע שפעמים כשהאדם נמצא במצב של נפילה רוחנית – עלול הוא ליפול עד התהום! הוא היה בטוח שכשהאישה נמצאת במצב של גזילת ילד מאימו, היא תסכים גם לגזור אותו, כי מתהום של גניבת הילד, היא תדרדר עוד ועוד עד לנכונות לרציחת הילד.
ידיעה זו חשובה גם עבורנו.
אסור לנו לתת לכדור השלג להידרדר ולהתגלגל במורד ההר ולהתעבות למימדים אדירים. עלינו לעצור אותו כשהוא בראש המדרון, כשהוא קטן, זה הרבה יותר קל…