הנביא ישעיהו בן אמוץ מגיע לחזקיהו המלך, ואומר לו: "צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה". מה קרה? שואל חזקיהו. אומר לו הנביא: מכיוון שלא נשאת אישה ולא עסקת בפריה ורביה, נגזר עליך ממרום עונש כה חמור. אומר לו חזקיהו: לא נשאתי אישה כי רואה אני ברוח הקודש שיצאו ממני בנים לא ראויים (רבשקה ומנשה).
אומר לו ישעיהו: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך", בתרגום חופשי – אל תתערב לאלוקים בתוכניותיו, חובתך לעשות את מה שמוטל עליך…
חזקיהו מקבל את התוכחה, והוא פונה לישעיהו ומבקש ממנו: תן לי את בתך לאישה… אומר לו ישעיהו: כבר נגזרה עליך גזירה, שום דבר לא יעזור. חזקיהו שומע, אך הוא משיב לנביא: "בן אמוץ! כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים!" חזקיהו פונה בתפילה נרגשת לאלוקים: "ויסב פניו אל הקיר, ויתפלל אל השם…" בעקבות התפילה מודיע לישעיהו שיבשר לחזקיהו: "כה אמר השם, שמעתי את תפילתך, ראיתי את דמעתך… והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה…"
כשאני קורא את הפסוקים הללו אני נדהם כל פעם מחדש. מגיע נביא ה` ואומר לאדם שהוא הולך בדרך כל הארץ, כי כך גזר הבורא. ולמרות זאת על ידי תפילה אותו אדם משנה את הגזירה!
אלוקים חקק בטבע, שעל ידי תפילה ניתן לשנות את הכול!
בפרשתנו, פרשת מסעי, מובא עניינו של אדם הרוצח בשגגה.
עונשו גלות והוא נס אל אחת מערי המקלט שייעד משה. עד שנכנס לעיר, עליו לחשוש לחייו מפני גואל הדם. בתוך עיר המקלט נאסר על גואל הדם לפגוע ברוצח. עד מתי הוצרך לשהות שם? כותבת התורה: עד מות הכהן הגדול. כשנפטר הכהן הגדול, כל הרוצחים יכולים לשוב לעירם בבטחה.
נשים לב לנקודה מעניינת. מדוע תלתה התורה את שחרור הרוצח במותו של הכהן הגדול? מהו הקשר, שבוודאי קיים, בין שני הדברים?
רש"י, בפירושו על התורה מבאר: "לפי שהיה לו לכהן הגדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". ההריגה בשוגג היתה יכולה להימנע, אם הכהן הגדול היה מתפלל.
המקור לדברי רש"י הוא מהתלמוד. שם נכתב, שכשהכהן הגדול היה נכנס לקדש הקדשים ביום הכיפורים, הוא היה מתפלל, בנוסף לשאר התפילות, שלא ישפך דם נקי בישראל… אם נשפך דם, כנראה שתפילתו לא הייתה שלמה.
האם פרשיית רוצח בשוגג, קשורה אלינו, אל חיינו היומיומיים? וודאי שכן. שהרי "תורה" היא מלשון הוראה, הוראה רב זמנית…
מהו המסר עבורנו במאה העשרים ואחת?
בתלמוד מובא שאמותיהם של הכוהנים הגדולים סיפקו מזון לגולים השוהים בערי המקלט בהתנדבות מלאה. מדוע? כותב התלמוד: "כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו". כיוון ששחרור הגולים תלוי במות הכהן, קיים חשש סביר שהגולים יתפללו שהכהן הגדול ימות, וכך יוכלו לצאת מעיר המקלט ולשוב לעריהם. כדי למנוע זאת, אמו של הכהן הגדול "משחדת" אותם במאכל, כדי לתת להם הרגשת נוחות ולמנוע את תפילתם.
מן הסתם אתם שואלים: נו באמת, האם האוכל ימנע מהם את הרצון לשוב חזרה לעירם ולביתם המפואר בעל שלושת המפלסים והחוף הפרטי? וכי "פרוטות" אלו ימנעו מהם להתפלל על מות הכהן?
כאן הגענו לנקודה!
אמותיהם של הכהנים ידעו היטב מה הן עושות. הן ידעו שהגולים ימשיכו להתפלל שבנם ימות, אך הן גורמות לכך שהתפילה לא תהיה עם כל הישות, התפילה לא תנבע מעומק הלב. הרצון לצאת מעיר המקלט לא יהיה מושלם, כי תוך כדי התפילה תבצבץ המחשבה שבסך הכול טוב לנו פה, מפנקים אותנו באוכל טוב, במלבושים נאים… מחשבה כזו פוגמת בשלמותה של התפילה, וכך פוחתים הסיכויים שהיא תשמע במרום.
אמנם כל תפילה וכל פניה לבורא נשמעות במרומים ועושות רושם. אך כדי לשנות גזירה ולפעול על חייו של הזולת זקוקים לתפילה רצינית יותר, כנה יותר, וכגודל שברון הלב כך עוצמת התוצאה…
תובנה זו מקרינה ישירות על תקופת "ימי בין המצרים", שאנו נמצאים בעיצומה. בתקופה זו אנו אבלים על חורבנה של ירושלים ועל אובדן בית המקדש. כולנו מתפללים ומייחלים שנזכה לגאולה אמיתית ולבניין ירושלים. השאלה מה מניע אותנו להתפלל על כך? האם הפניה אמיתית, או שהיא נובעת מאינטרסים אישיים… הבה ונבחן את עצמנו, האם אנו מצפים לישועה כי באמת איכפת לנו מכבוד האלוקים, כואב לנו שהעולם מתנהל בניגוד לרצון הבורא, או שאנו רוצים גאולה כי זה מתאים יותר ל"ביזנס" האישי שלנו? יתכן שאנו מצפים לישועה כי העסקים בקשיים, יש מחלות, אין שלום והמצב החברתי הוא בגדר קטסטרופה… אם הבקשה והתפילה לישועת השם נגועות באינטרסים, אין ספק שהתפילה נשמעת במרום, אולם היא פגומה, והשפעותיה בהתאם…
אסכם את העניין בסיפור מדהים:
חכמים מספרים על זוג שהתגורר בצידון. לצערם הרב הם לא זכו להיפקד בילדים. כעבור עשר שנות נישואין החליטו להתגרש בתקווה שכל אחד מהם יזכה לילדים בדרכו החדשה. בני בזוג הלכו לרבם, התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. הוא אמר להם: אני נותן לכם את ברכתי לגירושין, אבל יש לי תנאי אחד… הזוג נדרך, מה הרב רוצה? פשוט מאוד, אמר רשב"י, כמו שאת החתונה חגגתם ברוב פאר והדר, כך גם את מעמד הגירושין, תחגגו בשמחה. בני הזוג היו בהלם, אבל חזקה עליהם מצוות רבם הקדוש. מיד החלו בהכנות לגירושין. עצבו הזמנות, סגרו על אולם ותזמורת, וכמובן הזמינו צלם ווידאו… ואכן הערב ה"מיוחל" הגיע. במקום שהבעל ייתן טבעת, ויאמר: `הרי את מקודשת לי`, הוא נתן גט ואמר: `הרי את מגורשת…` השמחה נמשכה אל תוך הלילה. המדרש מספר שהאישה דאגה להשקות את בעלה, שקיבל בערב זה את התואר "לשעבר". ואכן, המשקה החריף נתן בו את אותותיו, ובסיום הערב הנהדר אמר הגרוש לגרושתו: אני הולך, אני מאוד עייף, כול חפץ שיש לי בבית את יכולה לקחת, קחי מה שברצונך…
כשנרדם, האישה נתנה הוראה לפועלים להעביר את המיטה עם בעלה לשעבר לבית הוריה. בבוקר הוא קם, המקום היה יותר מדי מוכר לו, בית הורי אשתו… מה? התפלא, מה קרה? שאל את גרושתו… אמרה לו, אתמול אמרת לי שכל חפץ שיש בבית ואני רוצה אותו, אני יכולה לקחת, תדע שאין לי בבית חפץ שאני רוצה בו יותר ממך… לכן, לקחתי אותך…
חזרו לרבי שמעון בר יוחאי, ואמר להם: זוג כזה מיוחד, תינשאו שוב, ואני מברך אתכם בזרע של קיימא. עמד והתפלל עליהם ונפקדו…
מסיים המדרש ואומר: "והרי דברים קל וחומר, ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו: `אין לי חפץ בעולם טוב ממך` – נפקדו, ישראל המחכים לישועת הקב"ה בכל יום ואומרים: `אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה` – על אחת כמה וכמה…"
אם תפילתנו לגאולה תהיה מתוך צפייה והשתוקקות לגילוי משמים ולא מתוך נגיעה אישית, אלא מתוך הרגשה ש"אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה", מיד ניגאל…