באחת הערים הגדולות חי לו אדם שוחר דעת ובינה, שחקר נסתרות ובדק תעלומות.

באחד הימים, בעת שישב לאכול פת של שחרית, סערו מחשבותיו. מעולם לא נתן את דעתו לברר כיצד מגיע הלחם אל שולחנו.

ארז את חפציו ושם את פעמיו אל אחד הכפרים המרוחקים, שם התגורר קרוב משפחה רחוק שלו.

בבוקר הלך יחד עם האיכר אל השדה אשר בקצה הכפר. למראה השדה, אשר נתכסה בירק מלוא העין, התמוגג בן העיר ואמר: "מחזה כזה אי אפשר לראות בעיר". הבליע האיכר חיוך מתחת לשפמו העבות, נטל את המחרשה, והחל להפוך את פני האדמה על כל הירוק שצמח בה. הביט בן העיר ונדהם: "מדוע אתה הורס במו ידך את נחלתך?" והאיכר מחייך לבורותו של בן העיר ה"נאור", ואומר: "המתן ותראה".

כעבור מספר ימים, רואה את האיכר נוטל שק מלא גרגרים זהובים, ומשליכם כלאחר יד אל רגבי האדמה, אל אותם תלמים שהותירה המחרשה. הוא אינו מסוגל להחריש, ובנימה של גערה הוא אומר: "מדוע תשליך שק מלא מזון אל מעמקי האדמה? האם לא חבל על ממונך?" ושוב מחייך האיכר ואומר: "המתן ותראה!"

לאחר שבועות מספר מתאושש בן העיר מתדהמתו, והנה רואה הוא כי שב מראה השדה לצורתו, ועתה יפה הוא פי כמה מבתחילה. שיבולים נהדרים למראה עולים על פני חלקת האדמה ומייפים את מראיה מיום ליום, כך עד להזהבתם הסופית.

כעת פונה הוא לאיכר החרוץ ואומר: "צדקת ממני, אכן נאים היו מעשיך, יפה היא השדה ומרהיב המראה, כאשר שיבולים זהובות מכסות את פני כל חלקת האדמה".

הנהן האיכר בראשו. הוציא מתרמילו את המגל הגדול, והחל מניף את ידו על התבואה, חותך חלקה ועוד חלקה מול עיניו המשתאות של קרוב משפחתו הקורא: "טיפש, הן במו ידיך הנך משחית את מלאכתך שעמלת עליה כה קשה. מדוע תעשה כן לחלקת אדמתך המרהיבה ביופיה?" והאיכר מחייך ואומר: "המתן ותראה!"

מבולבל ממראה עיניו, עוקב בתימהון אחר האיכר ה"טיפש" שלוקח את עבודת כפיו ומשליכה תחת קרשים, רותם את חמורו ודש את השיבולים הנהדרות שהפכו לגרגרים קלופים, ותמה: כלום שווה היא כל המלאכה הזו, כדי לקבל מזון לעופות?

אלא שבכך לא תם מסע ה"שיגעון" של האיכר. מול עיניו הנדהמות לוקח האיכר את הגרגרים שעמל עליהם ימים ושבועות, וטוחנם דק דק למין אבק לבן. "טיפש מטופש", נזעק בן העיר, "במו ידיך הפכת לאבק את כל מלאכתך?" האיכר מחייך, ותשובתו אחת: "המתן ותראה!"

אלא שההמתנה ותוצאותיה מורטות את עצביו הרפויים של בן העיר. רואה הוא את האיכר נוטל את האבק הלבן, שופך לתוכו מים והופכו לבוץ. בן העיר שנדהם מול יכולת ההשחתה היצירתית של האיכר, פורץ ואומר: "מילא אבק לבן… אבל למה בוץ???" והתשובה היא: "המתן ותראה!"

אלא שאז מגיעה ההשחתה לשיאה בעיניו של בן העיר. האיכר נטל ככרות עגולות שגיבל מן הבוץ, ובזה אחר זה הכניסן אל תוככי התנור הבוער. בזאת כבר לא יכלו עצביו של בן העיר לעמוד, ובזעקות אימים פתח את פיו על האיכר המכלה את כל המלאכה שעמל עליה בחצי השנה האחרונה לריק ומשליכה אל האש. לא, את זה הוא כבר לא מסוגל להבין. הוא בורח מן המקום, אין לו סבלנות להמתין…

* * *

את ההנהגה של הבורא בעולמנו נזכה להבין רק בסוף.