עשיר כקורח היה האיש. מה קורח רכושו באדמה, אף זה רכושו מתחת לקרשי העץ ברצפת חנותו הקטנה. מדי יום היה מרים את הקרשים שבחנותו, מניח ברטט את פדיון היום באחד השקים ופונה לספור את סכום אוצרותיו.
משהיה מסיים את ספירת המלאי היומית, פורש היה שמיכה בלה שמצא אי שם ונותן תנומה לעיניו בינות לשקים ולארגזים שבחנותו.
כך חלפו להם הימים. עמד קמצננו, התבונן בשערותיו המלבינות, ראה את בדידותו ואמר לנפשו: מתי אעשה גם אני לביתי ותהיה לי אשה? ניגש לשדכן העיר הוותיק וביקש כי יואיל לשדך לו נערה כלילת מידות ומעלות, שתתאים לעושרו האגדי.
נבעת השדכן מחמת גודל המשימה, חשב ומצא עצה.
היעלה בדעתך שאשה תחפוץ לחלוק עמך את רצפת החנות?" ענה הקמצן: לא לבית אכניס את אשתי, אלא לארמון".
סובב הקמצן ברחובות העיר, ולפתע נעצר מול ארמון מפואר. הביט משתאה והחלטה גמלה בלבו: ארמון זה יהיה שלי!
בהחלטה נחושה ניגש אל שער הארמון ומשך במצילה. "ברצוני לדבר עם בעל הבית", אמר למשרת שניגש אל השער, בטון הנכבד ביותר שביכולתו לגייס. המשרת קד קידה והכניסו אל הארמון.
בפסיעות אומרות כבוד ניגש קמצננו אל בעל הבית, קד קידה של חנופה והציג את מבוקשו: לאחרונה נדרשתי על ידי רופאי הפרטי ללכת מדי יום לטיול ארוך כדי לחזק את לבי, אולם מחמת היותי מפונק, זקוק אני מדי פעם לאי אלו חפצים. לכן מחפש אני מקום שבו אוכל להניח את חפצי ולגשת אליהם בכל פעם שאזדקק להם. התואיל לאפשר לי לעשות זאת בביתך?"
בעל הבית נדהם, אך כאיש עסקים ממולח מיהר להתעשת והשיב בשאלה: וכמה תהיה מוכן לשלם בעבור תענוג זה?" הקמצן לא מיהר לשלוף את כל הקלפים. הוציא מכיסו מאה רובלים ואמר: זה הסכום שמוכן אני לשלם". בעל הבית ביקש לסיים את הפגישה המטרידה, אולם כאן לחש הקמצן כממתיק סוד: יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה: אתה תמכור לי מסמר הנעוץ בכותל ביתך, שם אוכל להניח את חפצי תוך כדי גישה חופשית, ואני אניח על שולחנך שלוש מאות רובלים טבין ותקילין ". בעל הבית התחייך. "שש מאות", פלט את הסכום הכפול והמתין. חמש מאות, ומזל וברכה", אמר הקמצן בתוך כדי שהוא מוציא מכיסו את מלוא הסכום ומצרף חוזה מוכן מראש. העט נשלף, החוזה נחתם, המסמר סומן, והשניים לחצו ידיים מרוצים.
כעבור שעה קלה הגיע ידידנו הקמצן, נכנס אל הבית בהיסוס כלשהו, הסיר את מגבעתו, הניחה על גבי המסמר ויצא כלעומת שבא. זמן מה עבר, ואת מקומה של המגבעת תפסה חליפה מרופטת. למחרת הוא נכנס כמעט כבעל הבית, ניגש אל המסמר, הוריד את החליפה, תלה במקומה שקית ויצא. בעל הבית התחיל לתמוה על טיבה של העסקה, אך חמש מאות הרובלים עדיין חיממו את כיסו.
אך לפתע נזעקה בעלת הבית וקראה בסלידה: אוי הריח! איזה סרחון!" זוועה!" צעק גם בעל הבית. חיפוש קצר אחר מקור הריח גילה שהוא מגיע מאותה שקית התלויה על המסמר שנמכר כדת וכדין.
כעבור יומיים נכנס ידידנו, כשהוא פוסע מעדנות היישר אל המסמר ותולה עליו שקית נוספת. בעלת הבית נזעקה מיד, נעמדה מולו וצעקה: "מה שמת בשקית המדיפה ריח זוועה שכזה?" והוא משיב בשלווה: "בשקית הראשונה מונח חתולי שמת לפני שבוע, ובשקית שהבאתי כעת נמצא מיקי כלבי שאף הוא נפח את נשמתו". ניסה בעל הבית להסביר כי לא לכך התכוון במכירת המסמר, אולם זה ידע את אשר לפניו ונפנף בחוזה שבידו.
הסרחון גבר מיום ליום. בני הבית כבר פינו את כל הקומה שבה נמצא המסמר וסירחונותיו, אך הריח מתפשט ועולה. בני הבית מקיאים את כל אשר נכנס לפיהם. קומה נוספת ננטשת והריח כובש שטח ועוד שטח, עד שכעבור שבועיים ניצבות עגלות גדולות בפתח הבית ובני הבית על מטלטליהם עוברים לגור במקום אחר, בתוך כדי שבעל הבית מיצר ובוכה על אותם חמש מאות רובלים שקיבל בעבור המסמר.
למחרת דפק הקמצן בביתו של השדכן והצהיר בפניו: יש לי ארמון… הבה לי אשה…"
* * *
אם נתת בלבך, ולו מסמר קטן ליצר הערמומי, מהר מאד הוא יכבוש את מבצרך.