"המנהיגים של היום זה לא מה שהיה פעם", הלין מי שבימי עלומיו היה מעמודי התווך של התנועה הקיבוצית ז"ל. "פעם היו אידיאלים, הייתה מטרה. פעם אנשים ייבשו פה ביצות, מתו בקדחת ובמלריה, עבדו שמונה עשרה שעות ביום ובזמן שנותר רקדו הורה לצלילי האקורדיון. היום הדבר היחיד שמעניין נכדיהם הוא זכויות הפנסיה שלהם. זה מדינה זה?! זה…", סיים הקשיש את נאומו המריר בשאלה.
ההלקאה העצמית הפכה זה מכבר לאזרחית מן השורה במחוזותנו ואף המרירות קנתה לה שביתה במדינת היהודים. מנהיגי ציבור מככבים בתוכניות בידור נלעגות, שרי ממשלה מוקעים על מעשי שחיתות. ביטויים כדוגמת "לא יעלה על הדעת ש…" נכחדו זה מכבר מהשיח הציבורי כיוון שמסתבר שהם לא רק עולים על הדעת, אלא אף מגיעים לכדי מעשה ממש.
אין ספק שתרומתם של חברי בית המחוקקים הישראלי להנצחת תופעה זו הינה משמעותית ואף עולה על חלקם היחסי באוכלוסיה, ובכל זאת לא נוכל להטיל עליהם בלבד את האשם שכן מוציאים את ספיחיה אף במחוזות הרחוקים מרחק רב מן הביצה הפוליטית. הנה, רק לפני זמן קצר בשעה שהמתנו בצוותא לתחילתה של תפילת ערבית שח לי חבר בניגון זהה "פעם – בחורי ישיבה היו בחורי ישיבה. פעם ילדים סיימו את הש"ס בגיל שלוש עשרה! תאר לעצמך, הבן שלך מסיים ש"ס לכבוד הבר מצווה. פעם "זמן" היה "זמן", לימוד היה לימוד, תפילה הייתה תפילה… אופס, סלח לי רגע – יש לי שיחת טלפון…"
טובים אנחנו
מה אומר ומה אדבר. כשאני שומע משפטים מסוג זה אני נתקף בחלישות הדעת. וכי אין אמת בדברים? האם אינם צודקים? הרי אין ספק שבמחיר עניבתו של ראש ממשלתנו הנוכחי ניתן היה לחדש את מלתחתו של דוד בן גוריון במכנסי חאקי קצרים לכל ימי חייו ולא רק לשבת אלא אף לימות החול…
אלא שיחד עם זאת חש אני צורך לתבוע את עלבונם של בני זמנינו ולצאת להגנתם. הן אמת – השתנו הזמנים. הנפשות נחלשו והתפנקו. כל בר בי רב יסכים שיכולות ההתמדה והעיון התלמודי שהיו נחלתם של בינוני העבר, הפכו בדורנו לנחלתם של יחידים – אם בכלל. עבודתם הרוחנית ודביקותם התמימה של פשוטי עם בדורות עברו יכולה להוות מושא להערצה לעובדי ה` בני זמנינו. אינני חושב שמי מקוראי יחלוק על עובדות בסיסיות אלו, ואם יחלוק מוטב לו שיעיין מעט בדברי ימי עמנו.
אלא מאי? למרות הסכמתי לקביעות אלו חולק אני על המסקנה הנגזרת מהן. תשאלו מי אני שאקבע? ובכן "עפר ואפר" אנכי, אלא שבאילן גדול אני נתלה, והוא – ראשו בשמים.
בהיותי יושב וממתין לתחילתה של שיחת המוסר השבועית מפי מו"ר הרה"ג רבי צבי הירש פלאי זצ"ל, חייך אלי הרב על שהקדמתי והעניק לי מתנה רוחנית בלתי נשכחת. וכך אמר: "אתה יודע? כל כך הרבה דברים השתנו מאז הייתי נער ועד היום, ממש עולם אחר. התחבורה, הרפואה, המדע, התקשורת, הכול… הכול השתנה". לפתע הרצינו פניו ואמר: "הכל השתנה בעולם חוץ מדבר אחד – נפש האדם. אותה נפש, אותם יצרים, אותן שאיפות, אותן תאוות. הכול השתנה!" – סיכם הרב את דבריו – "חוץ מן האדם".
התעודדו נא, חברים, חדשות טובות בפי. אנחנו לא פחות טובים מדורות העבר. מנהיגינו לא חלשים יותר ממנהיגי העבר. בחורי הישיבות לא כישרוניים פחות, ויכולותינו הרוחניות לא כהו. האדם לא השתנה. הדבר היחיד שהשתנה הוא המוכנות שלנו לשלם את ה"מחיר" הנדרש להשגת התמורה הרוחנית.
חפיסת הקלפים היהודית
הישרדותו של העם היהודי בג`ונגל האומות הינה פלא היסטורי. אין טעם לחפש את ההסבר לכך בהיכל האקדמיה מהטעם הפשוט אלו היה תלוי קיומנו בחוקיות הדמוגרפית-היסטורית-חברתית-ביטחונית היו בני אומות העולם מדברים בנו כיום בלשון עבר. הישרדות מופלאה זו מקורה בשני קלפים אותם נושא העם היהודי קרוב לחזהו הלאומי. על האחד רשום – אמת. על השני – מחיר.
אמת – כדי להגן על לכידותו הלאומית זקוק כל עם לקוד ערכי-מוסרי שיהיה אמיתי, ייחודי וברור. עליו להיות נהיר וצודק בעיני נושאיו. קוד מעורפל המוטל בספק ירופף את הלכידות הלאומית, יחליש את העם, ולאורך זמן יביא להיעלמותו מעל במת ההיסטוריה.
מחיר – מעצם טבעו מגביל קוד ערכי – מוסרי את תשוקות הרצון האנושי. הוא אינו מאפשר לאדם לקרוא דרור ליצריו והוא קובע עבור היחיד והאומה את כללי השימוש ביצריהם. הוא קובע את ה"איך", את ה"מתי", ואת ה"כמה" וחובש במוסרותיו את אישיות האדם על רבדיה השונים – במחשבה, בדיבור ומעשה. כדי לשמר על לאומיותו של קוד ערכי – מוסרי מעין זה עלינו לבדוק ראשית לכל האם בני האומה מוכנים לשלם את מחירו.
המחיר הוא נשמת אפו של המוסר עד שניתן לקבוע כי תוחלת חייו של קוד ערכי – מוסרי לאומי מותנה בגובה המחיר אותו מוכנים בני האומה לשלם עבור דרכם הרוחנית. קוד מוסרי שאין איש מוכן לשלם את מחירו אין לו חיים. זהו סוד נצחיותנו!
נצחיות הלאום היהודי ותורתו מקורם בבהירותה של האמת היהודית שלא נס לחה לאורך הדורות ובמוכנותנו הלאומית לשלם את מחירה הגבוה אותו אמת זו תובעת.
מקורו של השבר הלאומי-חברתי-דתי הפוקד אותנו, מקורו בהתפוררותו של קלף המחיר. כאשר בני האומה היהודית מסרבים לשלם את מחיר יהדותם הם מכרסמים בתכונתם הנצחית. לאורך כל הדורות היה העם היהודי מוכן לשלם את מחיר אמונתו יהיה גבוה ככל שיהיה ובלבד שלא יאלץ להתכחש לדתו ולנטוש את אמונת אבותיו. מסתבר שבדורות האחרונים חל פיחות מתמיד בנכונות זו ובכך חולשתנו. זהו ההבדל היחיד בין דורנו לדורות הקודמים. אין אנו טובים פחות וגם לא מוכשרים פחות, אנחנו מהרהרים על המחיר הגבוה אותו אנו משלמים.
מחיר האמת
בפרשת לך לך מאירה התורה שתי דמויות שהיו נכונות לשלם את מחיר האמת. אברהם מחד והגר מאידך.
בתחילת הפרשה נאמר: "ויאמר ה` אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". לאחר שנצטווה נטל אברהם את חפציו, אסף את בני ביתו ויצא לדרך לא נודעת. מאחורי גבו הותיר את שמו הטוב ואת סביבתו הטבעית, את אמונת אבותיו ואת תרבותו. אברהם אבינו לא ניסה לפשר בין אמונתו באלוקים לבין סביבתו הטבעית. הוא משלם את מחיר האמת ויוצא אל דרך הנדודים אותה ימשיכו בניו ממשיכי דרכו.
בהמשך הפרשה מתארת התורה את קורותיה של הגר שפחת שרה ואברהם. מדברי חז"ל עולה כי הגר בתו של פרעה מלך מצרים הייתה. מתוך הערכתה לאברהם ולאמונתו נטשה את מנעמי בית אביה והעדיפה להפוך לשפחה בביתו של אבי המאמינים. את שכרה קבלה לאחר שנתייאשה שרה מהעמדת צאצאים והיא נישאת לאברהם אבינו כדי להעמיד לו צאצאים. במהלך הריונה הפילה את הגר את עוברה וברחה למדבר כדי לעשות את חשבון נפשה.
כשהיא לבדה תוהה הגר אם ה"מחיר" אותו שילמה שווה את ה"אמת" העברית. וזאת למודעי – לעזוב את מנעמי בית המלוכה המצרי כדי להסתופף באוהלו המדברי של אברהם אינו ענין של מה בכך ואם ויתרה הגר על מנעמי מצרים אין זאת אלא שהכירה בעליונות האמת ומדוע ברחה? כיון שה"מחיר" עלה. לפתע התברר לה כי לא זו בלבד שבאוהל אברהם עליה לוותר על גינוני המלוכה אלא שהיא נאלצת להתמודד גם עם גברתה המענה אותה. על מחיר כזה לא חשבה והיא… מוותרת ונכנעת.
במדבר פוגשת הגר את מלאך ה` השואל אותה לפשר בריחתה: "ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי, ותאמר מפני שרי גברתי אנכי ברחת". הגר מספרת לו שמחיר הדביקות ב"אמת" קשה מנשוא, ושיש בדעתה לשוב מצרימה לבית אביה. המלאך אינו מסכים עם מסקנתה וקובע שהאמת שווה את מחירה הגבוה: "ויאמר לה מלאך ה` – שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה".
וכבר לימדונו חז"ל ש"יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתן של בנים". לא בכדי מובא תיאור זה בספר התורה. הוא נועד ללמדנו כי הנכונות לשלם מחיר עבור האמת מהווה את היסוד לקיומו של עם. מאברהם העברי ומהגר המצרית יכולים אנו ללמוד על ערכה של הנשגב של האמת ועל המחיר אותו נדרש לשלם הדבק בה.
החומר ממנו קורצו מנהיגי העבר אינו שונה במאומה מן החומר ממנו קורצו מנהיגים בני זמנינו. גם ההבדל הנראה לעין בין לומדי התורה בדורנו ללומדי הדורות שעברו אין מקורו בדי-אן-אי מוצלח או איכותי יותר. ההבדל האמיתי נעוץ במחיר אותו היו נכונים לשלם אבותינו עבור האמת בה האמינו, לבין נכונותנו המוגבלת לשאת באותו מחיר.
מחיר השפע
דור השפע מאיים באופן ישיר על קוד האמת הלאומי. השפע גורם להאמרת המחיר אותו נדרש לשלם איש האמת עבור אמונתו. חיי הנוחות והפינוק אויבי האמת הם. בדור שבו טלפון סלולרי הפך לאיבר נוסף עימו נולד אדם, בעידן שבו מכשיר הניווט משמש את הפיקח כמקל הנחייה את העיוור, בזמן שכזה אנו נדרשים לשלם עבור אורח חיינו מחיר גבוה בהרבה מהמחיר ששלמו אבותינו, עבור אותה אמת בדיוק. הרדידות איננה פרי ירידת הדורות אלא תולדת השפע.
האיכות הרוחנית של הדור תלויה בשני יסודות אלו: בבהירותה של האמת ובגובה המחיר שנהיה מוכנים לשלם עבורה. האם הבהירה לנו האמת? האם נהירה? כלל זה יהא נקוט בידינו – כגודל המוכנות לשלם מחיר עבור האמת כך עוצמת בהירותה.