יחסי החברות והקירבה בין בני אדם מושתתים על מערכת רגשית המעוצבת מחדש מידי רגע  על ידי נתונים חושיים המוזנים מן הסביבה החיצונית אל תודעתו עד שניתן לומר כי  באותה מהירות שסביבתו משנה את פניה, כך באותה מהירות משתנים רגשותיו . שינוי זה הינו גורם משמעותי ביותר האחראי לחוסר יציבות רגשית במערכת הקשרים שבין האדם לחברו ובין איש לאשתו.

     קשר זה בין איש ואשתו קורם עור וגידים עם פגישתם הראשונה והוא מתהדק אט אט עד מיסודו תחת החופה כדת משה וישראל.

     תהליך זה גורם לבני אדם  לחשוב כי מעמד הקידושין הינו תוצאה של אהבתם הגדולה אלא שחז"ל מלמדים כי כריתת ברית זו אינה מהווה גילוי דעת פומבי לאהבתם ומשמעות עמוקה יש בה. כריתת הברית, מתוך הכרות עם נפש האדם היא באה, ומתוך ראיית העתיד היא נכרתת.

ברית הזוגיות
      החלטתם של  בני זוג לקשור את גורלם זה בזה, הינה החלטה משמעותית המיוסדת על מתווה עדין ומורכב. החלטה זו השלכות רבות לה וטבעה שהיא גובה את "מחירה" מבני הזוג. שוב אין הם חופשיים להרגיש והם נדרשים לוויתורים רבים למענה. ואם תשאלום מפני מה הם מוכנים ל"תשלום" זה? מן הסתם ישיב הזוג כי מתוך אהבה וחיבה הם עושים זאת וזו אין לה "מחיר" שכבר אמר החכם "אם יתן איש כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".

     אלא שאליה וקוץ בה. אם נכונותם של בני הזוג לשלם את מחיר הזוגיות מקורו באהבתם, מה יקרה לנכונות זו כאשר ידעך אורה? ומן המפורסמות היא שרגש האהבה עדין הוא עד מאוד ובקל הוא נפגע. מה יחבר ביניהם בעת שתעלם החיבה? ובכן… מתוך הכרה במיגבלות האהבה ובחוסר יציבותה  נכרתת הברית.

      אם נציע בפני האוהבים את הברית כאשר מאירה האהבה בליבם הם יילעגו לנו ואף יראו בה קריאת תיגר על אהבתם הגדולה. מפני מה זקוקים הם לברית? וכבר לימד החכם "על כל פשעים תכסה אהבה" ואם אין פשעים לשם מה זקוקים הם לברית זו?. אלא שאינם ידועים כי לא נועדה הברית אלא לימי השנאה. ימים אלו יש בהם כדי לערער את יציבות הקשר ביניהם ולשם כך כורתים הם ברית.
      תכליתה של ברית להזכיר לכורתיה את עוצמת אהבתם גם בימי השנאה ולהורותם כי במעמד זה קבלו עליהם לשומרה ולקיימה גם בימי השנאה העתידים לבוא. ואם תאמרו,  כיצד זה תוכל הברית לימים אלו? שכן אם נתקשרו זה בזו בעבותות האהבה, מה תועלת יש בה בברית זו כאשר נפרמו עבותות אלו? כאן טמון כוחה של הברית.  בברית זו מצהירים בני הזוג כי גדולה עד לשמיים אהבתם ועל כן  גם אם יבואו ימי השנאה זכור יזכרו את אהבתם גם בימים אלו. זכרון זה היה שיסייע בידם לצלוח את מהמורות ימי השנאה. זהו סודה של הברית והוא אף טמון בשמה.

כריתה או תלישה
     לימדונו חז"ל כי סודה של הברית טמון בשמה ובפעולתה. "כריתה" "ברית". שתי מילים אלו שנועדו לתאר את החיבור האמיץ בין הכורתים נמצאות מנוגדות לחלוטין להגדרה זו. מצד אחד – וכי  יש לך דביקות יותר מן הברית? ומצד שני – מה  מפריד יותר מן הכריתה?. מדוע בחרה התורה לתאר את החיבור והדביקות בין הנפרדים דווקא במילים אלו? מה עושה ה"כריתה" במעמד "מחבר" מעין זה?.

       שתי מילים יש בלשון הקודש לתיאור  הפרדת הצומח ממקום גידולו – התלישה והכריתה אלא שהבדל יש בין תלישה וכריתה ומקורו בעתיד. בעוד תלישת הענף מאפשרת את צמיחתו המחודשת, כריתת הגזע מבטלת אפשרות זו.

     לימדתנו תורה כי הדבקת שני עצמים זה לזה דורשת מן המדביק לשייף ולסתת את נקודת החיבור ביניהם כדי שתעלה ההדבקה יפה וכאשר מדובר בבני זוג על אחת כמה וכמה. לפי שפרצופיהם שונים, ודעותיהם שונות וכל אשר להם שונה, וכיצד יעלה דיבוקן יפה?. כאן, לשיוף האנוכיות אנו צריכים!. ההחלטה לחבור יחד מאלצת את בני הזוג לשייף ולסתת את אנוכיותם, לכרות מאישיותם רבדים מסויימים. כריתה זו שלא על מנת לחזור היא, אין היא זמנית, אין היא בבחינת תלישה, כריתה היא!

      כריתת הברית נועדה להזכיר לבאים בה כי אם נפגעה אהבתם אין זאת אלא שצימחה אנוכיותם ענפיה מחדש. לא "כריתה" היתה כאן אלא "תלישה" בלבד. תזכורת זו מחייבת את הכורתים להערכה מחדש ולתיקון עצמי. לידע כי כדי לשמר את הקשר ביניהם יש להם לחזור אצל הברית ולכרות את אישיותם מחדש. זהו סודה של הברית.

     כריתת הברית מלמדת על בגרותם של האוהבים ועל הכרותם את נפש האדם. יודעים הם כי ימי האהבה אינן יציבים וכי שגרת החיים יש בה כדי להקהות את עוצמתה ולעמעם את יופיה.   
      בבואם לכרות ברית נישואים נשואות עיניהם לימים אחרים, בהם ייאלצו להתמודד עם התפרצות מחודשת של אנוכיותם. ברית זו תזכיר להם כי התחייבו זה לזו להתמודד ולנצח. אלא שמקום לשאלה יש כאן. מי ערב להם שייזכרו את ברית נעוריהם? והלא ימי השנאה קשים הם כשאול. ובכן חברים… מסתבר כי לברית זו ישנו שותף סמוי והוא שיעמוד על קיומה של הברית ויקיימה.

סוד הצלחה
     בספר הערוך מובא סיפור מאלף המורה על כוחו הרב של השותף הסמוי המגן בנאמנות על ברית הנישואין  וקיומה. וזה לשונו שם:

     "מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית אביה והיתה מקושטת בכסף וזהב ותתע בדרך והלכה בלא ישוב, כשהגיע חצי יום צמאה ולא היה לה לויה ראתה באר ודלי וחבל קשור נשתלשלה וירדה לבור לאחר ששתתה בקשה לעלות ולא היתה יכולה וצעקה, עבר עליה אדם ושמע קולה עמד על פי הבאר והציץ ולא היה יכול להבחין לה אמר לה מן בני אדם אתה או מן מזיקים, אמרה מן בני אדם א"ל השבעי לי שמבני אדם את נשבעה לו, אמר מי הביאך לכאן ספרה לו המעשה אמר אם אני מעלך תנשא לי אמרה הן, העלה ורצה להזדקק לה מיד אמרה לו מאיזה עם אתה אמר לה מישראל אני ממקום פלוני וכהן אני, אמרה אף אני ממקום פלוני ממשפחה פלונית ואמרה לו עם קדוש כמותך שבחר בך הקב"ה מכל ישראל ואתה מבקש לעשות כבהמה בלא קידושין וכתובה, בא אצל אבי ואמי ואני מתארסת לך נתנו ברית זה לזה אמר מי יהיה עד והיתה חולדה כנגדן א"ל השמים וחולדה ובור עד שאין אנו מכזבין זה בזה הלכו כל אחד לדרכו, הנערה עמדה באמונתה וכל מי שתבעה היתה ממאנת עליו, כיון שהחזיקו בה נהגה עצמה כשוטה וקרעה בגדיה עד שנמנעו בני אדם ממנה. והוא כיון שעבר מפניה שכחה ונשא אשה ונתעברה וילדה חנקתו חולדה ועוד נתעברה וילדה בן ונפל לבור. אמרה אשתו אם כדרך ב"א היו מתים הייתי אומר צדוק הדין, ועכשיו שמתו מיתה משונה אין זה בלא עון ספר לי מעשיך, גילה לה המעשה ונתגרשה ממנו, אמרה לך אצל חלקך שנתן לך הקב"ה הלך ושאל בעירה אמרו לו נכפית היא, הלך אצל אביה פירש לו כל המעשה א"ל אני מקבל מומיה בא אצלה התחילה לעשות כמנהגה סיפר לה מעשה חולדה ובור אמרה לו עמדתי בבריתי מיד נתישבה דעתה ופרו ורבו בבנים ובנכסים ועליהם הכתוב אומר עיני בנאמני ארץ וכו`"

      נמצאנו למדים כי עיניו של הבורא נתונות ל"נאמני ארץ" הכורתים ברית ומבקשים לקיימה. כאשר ימי השנאה מאיימים להטביע את ספינת שותפיו מסייע הקב"ה למבקשים זאת ומעניק להם את היכולת לסתת את אנוכיותם ולהיוותר נאמני ארץ.

ברית נצח
      בפרשת עקב מגלה התורה כי הקשר בין הקב"ה ועם ישראל הינו קשר נצחי ואינו תלוי זמן, מעשה או מקום. היא קובעת כי קשר זה מבוסס על ברית שכרת הקב"ה עם ישראל ומכאן שלעולם לא יופר וכך נאמר:

       "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר ה` אלןקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".וכתב רש"י:"אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ישמור לך השם הבטחתו".

       מדברי התורה נראה לכאורה כי הבטחת הברכה תבוא רק כאשר ישמור העם את כל המצוות, עד המצוות הקלות שאדם דש בעקביו. אלא שהצבת השכר על קוטב זה יש בה כדי להביא את האדם אל תהומות הייאוש. וכי עד שלא יקיים האדם את כל המצוות לא יזכה לסיעתא דשמיא? ומיהו זה המסוגל לטעון כי קיים כל המצוות הכתובות בתורה? ואם לא קיים כיצד תתקיים תקוות השכר? . על כן  קובעת התורה בסופו של הפסוק "ושמר ה` אלוקיך לך את הברית…". 

       ברית זו בינינו לבינו מבטיחה נאמנה כי גם אם לא יהיה סיפק ביד האדם לקיים את כל המצוות אך יבקש הוא לקיימם, מיד יעזרהו הקב"ה בכוחה של הברית. באותם ימים בהם יתעמעם הקשר בין העם היהודי לאלוקיו ישמור לנו הקב"ה אהבתו מתוך הברית שכרת עם אבותינו. והוא שציווה הקב"ה  לירמיהו במראה הנבואה:"הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ה` זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

זכרון אהבתנו זה הוא שעומד לפניו ומשמר את אהבתו לנו גם בימים בהם הוא ממתין לשובנו.