מדוע סיפר משה לבני ישראל על תחנוניו באוזני האלוקים? מדוע חשף בפניהם את כל בקשותיו, החוזרות ונשנות, שתותר לו הכניסה לארץ ישראל למרות חטאו במי מריבה? הלא חייב היה, כעבד ה` נאמן, להעלים מתודעת העם פרשה זו בחייו, ולו כדי שלא יתהה העם על דרכי ההשגחה העליונה, המחמירה כל כך בדינו?

ובאמת, מדוע לא סלח לו האלוקים? מדוע לא יישא פנים לתפילת האיש שעימו דיבר "פנים בפנים"? והרי התפלל תפילות המרעידות את כל נימי הנפש, בכאב האצור בקירבן? תפילות מרובות, שתומצתו בתורה במשפט הפותח את הפרשה:

"ואתחנן אל ה` בעת ההיא… אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג`, כ"ג-כ"ה). כפי שלימדונו חכמים, השתפכו מלבו של משה חמש מאות וחמש עשרה (515!) תפילות, כגימטריה של המילה "ואתחנן".

אך האלוקים לא סלח לו, ואף ביקש ממנו: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דברים ג`, כ"ו).

והנה, עומד משה, ומספר לעמו את הפרשה הרגשית הזאת עד תום. גם את תחנוניו וגם את סירובו של אלוקים להיעתר לו.

אכן, משה עצמו ממתיק לנו במעט את דינו, מרים בפנינו את שולי פרגוד המסתורין, ומאפשר לנו הצצה חטופה אל סתרי ההנהגה האלוקית. מילה אחת בדבריו מבהירה את השניים גם יחד. גם את הסיבה לחשיפת הסיפור כולו באוזני העם, וגם את אי סליחתו של האלוקים: "ויתעבר ה` בי למענכם ולא שמע אלי" (שם).

משה אומר להם: ייתכן, שלי אישית היה האלוקים מוחל לחטאי ומאפשר לי את הכניסה לארץ, לחונן את עפרה ולקיים את המצוות התלויות בה, אולם, למענכם, לטובתכם, לא שמע אלי האלוקים.

הטרגדיה האישית שלי, מותי בעטיו של החטא, בעבר הירדן מזרחה, חייבת לזעזע אתכם. משפטו של האלוקים, בארץ הרגישה לסטיות מוסריות, חמור יותר. זיכרו את אשר קרה לי ולימדו לקח מאסוני הפרטי, שלא בכל מקרה האלוקים סולח.

מידת הרחמים על עם ישראל היא שכפתה על משה את מידת הדין הקשה, למען ילמדו וייראו.

ומשה, אוהב עמו, מספר להם הכול. מספר כדי לזעזעם. אולי, ישמש מאורע חמור זה בלם מוסרי, שימנע מהם לשקוע במצולות החטא.

מעלות רבות היו למשה רבינו, אך כאשר התורה מתארת את גדלותו, היא מדגישה (במדבר י"ב, ג`): "והאיש משה עניו מאד, מכל האדם אשר על פני האדמה".

משה רבינו מסר את נפשו בעבור בני ישראל. הוא היה מוכן לסכן את עתידו הגשמי והרוחני, אם לא יסלח הקב"ה לבניו על חטא העגל. הוא סבל בדומייה את כפיות הטובה של ישראל, בעת שחשדוהו בגנבה ובאשת איש, ואף עמד בפרץ כאשר ביקש הקב"ה לסלק את שכינתו מאיתם.

בעקבות הכאתו את הסלע במדבר קדש, נענש משה שלא ייכנס לארץ.

מתוך אהבתו לארץ ישראל, התחנן משה לפני הקב"ה לביטול הגזירה. הוא ביקש שה` ינהג עמו לפנים משורת הדין, כפי שנהג בעם ישראל, לאחר חטא העגל, באומרו (במדבר י"ד, כ`): "סלחתי כדברך". לאור מסירותו הרבה למען בני ישראל, טבעי היה שתפילתו תתקבל. יכול היה משה לשאת קל וחומר בעצמו: ומה בני ישראל שחטאו לתועלת עצמם, סלח להם הקב"ה בעבורי, אני שחטאתי לצורך ישראל, על אחת כמה וכמה.

נראה היה כי קיימים כל הסיכויים שתפילתו תשמע, ומכמה סיבות: א. מעולם לא ביקש תמורה עבור הנהגתו. ב. לא מכוחו נטל לעצמו שררה, אלא בעל כורחו קיבלה מפי ה`. ג. חטאו לא היה חטא פרטי עבור עצמו, אלא חטא ציבורי. אך למרות כל זאת סירב הקב"ה לקבל את בקשתו, וכפי שנאמר (דברים ג`, כ"ו): "ויתעבר ה` בי למענכם ולא שמע אלי. ויאמר ה` אלי, רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".

כאן מתגלה ענוותנותו של משה בשיא תפארתה. מיד לאחר שהוא מתאר לפני בני ישראל את סירובו של הבורא להיענות לתפילותיו, הוא ממשיך בדבריו (דברים ד`, א`): "ועתה ישראל, שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות, למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה` אלוקי אבותיכם נותן לכם".

משה משלים עם גזרת ה` ללא הרהור וללא טרוניה. אין הוא חושב שראוי הוא לתמורה בעבור מעשיו. אם כך גזר הבורא, כך יהיה. בני ישראל ייכנסו אל הארץ המובטחת והאהובה בלעדיו.

רק ה"עניו מכל האדם אשר על פני האדמה", מסוגל לעמוד בניסיון זה. מעלה רוחנית מעין זו תיתכן רק כאשר ביטל האדם את רצונו והשווהו לרצון הבורא. רק הוא יכול שלא להרהר אחר מידותיו.

אין לו למשה רבינו אלא רצון בוראו. לכן, גם לאחר שנדחתה בקשתו היחידה, לאחר ארבעים שנה שהנהיג את בני ישראל, לא הרהר אחר רצון הבורא.

*

לא אחת ניצבים אנו מול העובדה שלא כל תפילותינו נענות. עינינו רואות שלעתים תפילות מסויימות מושבות, לכאורה, ריקם. הסיבה היא התפילה חייבת להיות אמיתית, ורק אז יש לה סיכוי להתקבל, כנאמר בפסוק (תהילים קמ"ה, י"ח): "קרוב ה` לכל קוראיו – לכל אשר יקראוהו באמת".

מהי קריאה אמיתית לה`? זוהי תפילה הנובעת ממעמקי ההכרה של האדם המתפלל, שרק באמצעות התפילה ניתן להוושע. כאשר נלווית לתפילה ההכרה העמוקה שכל האמצעים המצויים בידי האדם הינם אין ואפס ללא עזרת הקב"ה, והאדם מתייצב לפני בוראו כעני בפתח, קריאתו זו היא קריאה אמיתית.

התפילה היא היישום המעשי של האמונה. אדם המכיר בכך שהקב"ה לבדו עשה, עושה ויעשה את כל המעשים, ורק הוא בעל הכוחות כולם, מבין שאם הוא רוצה לבקש דבר מה, אין באפשרותו לסמוך על כוחו העצמי ועל עוצם ידו והכתובת היחידה לבקשות הוא הקב"ה.

בשעה שאדם פונה מעומק לבו בתפילה אמיתית לה`, מובטח לו שה` מאזין לתפילתו ומתקרב אליו. קרבה זו מביאה לעזרה ולישועה ממרומים, והמתפלל חש בלבו ורואה בעיניו שתפילתו אמנם התקבלה אצל שוכן מרומים.

תכלית התפילה היא ההתבטלות לבורא. אם בכל פעם שיתפלל האדם, הוא ייענה על אתר, תהפוך תפילתו לאמצעי למילוי חסרונותיו. כאשר אנו מתפללים על צרכינו, עלינו לדעת כי לפעמים אין אנו נענים, כדי לעצב את טבענו, כדי להסיר את גאוותנו. עלינו להמשיך להתפלל, למרות שטרם נענינו, ולהמשיך לקוות לישועת ה`.