אברהם אבינו גילה כי הבחירה האמיתית – עיקרה הוא להילחם נגד הרצונות והדחפים הטבעיים המניעים את האדם. בדרך זו עלה אברהם מדרגה לדרגה ומניסיון לניסיון. התפקיד שנטל אברהם על עצמו היה לחזור ולהיות כאותו יחיד ומיוחד, אדם הראשון שבשבילו נברא העולם, ועל ידי כך להידבק בה`.
_x000D_
ומאז ועד היום: יהודי – מהותו היא מסירות נפש! אם זכה, הרי הוא מוסר את נפשו כיצחק ועוקד את עצמו ואת רצונותיו לה`. אולם גם אם חלילה לא זכה לכך, משמים ידאגו שהוא לא ינותק משלשלת הזהב של עם ישראל דרך הסבל והייסורים, כדי שלא יידח ממנו נידח.
_x000D_
זהו סוד הייסורים של עם ה`. על כן ניתנה בהיסטוריה רשות לאומות העולם להכביד את עולן על ישראל ולעורר את אהבתם של ישראל לאביהם שבשמים.
_x000D_
"גם אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה` אלוקיך".
_x000D_
לבו ופנימיותו של כל יהודי קשורים לעמו ולאלוקיו. גם כאשר הרצון החיצוני אינו מורה על כך, הפנימיות נותרת טהורה. לכן, כשמגיעים לאותה פנימיות על ידי החלשת כוח היצר החיצוני, מתגלה הפנימיות האמיתית, והיא, היא רצונו האמיתי של אותו אדם. המעטה החיצוני של היצר הרע מכסה את זוהר הפנימיות של הנפש היהודית. אין מציאות שבה ייפול יהודי ולא יוכל לקום. בסופו של דבר, יקום וישוב ליהדותו: "ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים מארץ מצרים, והשתחוו לה` בהר הקודש בירושלים".
_x000D_
נוכל לומר, אפוא, שטעות לראות בסבלו של העם היהודי עונש גרידא. אין אנו גרועים יותר מכל אומה ולשון, אולם מציאותנו היא מציאות שונה. מציאות של בני העולם הבא. בני אל-מוות אנו, בני א-ל חי. הסבל אינו נקמה או עונש, אלא זיכוך וטהרה. זוהי קירבה שאין כמוה לטוב השלם. זוהי עלייה על מזבח אהבת ה`.
_x000D_
מצב זה של ריבוי הייסורים, הוא מתנאי הגאולה. כשם שתחילת הצמיחה של צמח היא לאחר שלב הריקבון המוחלט של הזרע הטמון באדמה, כך באה צמיחת הגאולה מתוך הריקבון המוחלט של כל העולם שקדם לימות המשיח.
_x000D_
כבר נמסרו לנו הסימנים לבוא המשיח, ואכן ניתן להווכח בעליל כיצד הדברים מתחילים להתקיים. כאשר כל המערכות הביטחוניות, הכלכליות, החברתיות והמוסריות ייהרסו, כאשר כל השקר יתמוטט לחלוטין, דווקא מנקודה זו יצמח ויעלה אורו של משיח!
_x000D_
הצרות והייסורים המתגברים בעת האחרונה, אות הם לכך, כי זהו הניסיון האחרון. הקב"ה מבקש מאיתנו כי נעמוד בו, ואז ייבקע כשחר אורו.
_x000D_
_x000D_
מעלת הסבל
_x000D_
הצער יוצר פנאי לחשבון נפש! בדרך כלל לאנשים אין פנאי. בני האדם שקועים בעיסוקיהם ובענייניהם, ובתוך שטף העשייה אין להם הזדמנות להגיע לנקודה של הפסקה כדי לערוך מאזן.
_x000D_
האסון הנוחת על האדם גורם לעצירת השגרה ולהפסקת שטף החיים. ההפסקה נותנת שהות לאדם להתבונן סביבותיו. הטלטלה הפוקדת את הפרט או את הכלל בשעת פורענות שוברת את השגרה. השגרה היא המונעת במהלך החיים מהאדם להתבונן ולנתח את מצבו. אנשים מתרגלים במשך הזמן לא רק לדברים טובים. גם לעבירות מתרגלים: "עבר אדם עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר". גם אם האדם יודע שטעה, נעשית העבירה לחלק משגרת חייו.
_x000D_
האדם אינו מזדרז לבדוק את עצמו ולגלות טעויות. אין הוא שש להודות כי הוא שוגה או שהוא בלתי צודק. אסון מכל סוג שהוא, יש בכוחו לכפות על האדם התבוננות חדשה.
_x000D_
בשעת סבל, קל יותר לאדם לבדוק את עצמו ולהודות בטעות. זוהי שעת האמת של האדם מול אמת מצפונו. בשעת פורענות מגיע האדם לנקודה שבה אין עוד אפשרות להכחיש את זיק הנשמה המתעוררת.
_x000D_
_x000D_
כל אחד והנסיון שלו
_x000D_
יצורי אנוש שונים הם זה מזה. שונים בחיצוניותם, באישיותם, בכושרם השכלי, ואף בחברה שבה הם נמצאים. המכלול השכלי והרגשי של אדם מסויים שונה משל חברו. אופיו של אדם עשוי להיות מורכב מעשירית גאווה, שביעית עצלות, חמישית תאווה, וכן הלאה לכל קו אופי. לאדם אחר יהיה צירוף שונה של קווי אופי [כמובן, זו רק אנלוגיה. אי אפשר לבודד קווי אופי, כאילו היו יסודות כימיים. כולם מתמזגים יחד לאדם אחד ויוצרים אישיות אנושית ייחודית. כן הדבר גם בכישורים שכליים כמו אינטליגנציה, הבנה, זריזות, חשיבה, זיכרון ועוד. הם יוצרים יחד את המנטליות של יצור אנוש. גם הסביבה שבה נולד האדם, ובתוכה הוא חי את חייו, משפיעה עליו רבות. לכל פרט קיימות השפעות בלתי ניתנות להערכה על התפתחותו השכלית והרוחנית "כשם שאין פרצופיהם דומים, כך אין דעותיהם שוות" (סנהדרין ל"ח, א`)].
_x000D_
ואנו שואלים: מדוע כך הם פני הדברים? האם לא נבראו כל יצורי אנוש לתכלית אחת ויחידה – להשיג את העולם הרוחני על ידי עבודת הבורא? מדוע לא נבראו כולם שווים בכישוריהם?
_x000D_
התשובה: גם מציאות זו היא חסדו של הבורא, חסד שכולו אהבה.
_x000D_
הבה נתבונן. אלוקים יצר אותנו כדי להעניק לנו את האושר המירבי אשר ביכולתו של כל נברא להשיג. את הטוב האלוקי בממדים הגבוהים ביותר אשר בכוחנו לתפוס – גן עדן. היינו מסתפקים בזאת בלבד, אך אלוקים הגביר את חסדו עמנו מעל ומעבר. הוא נתן לנו את המתנה הנשגבה הזאת, את ההנאה האינסופית של העולם הבא, בתוספת תחושה שהיא באמת שלנו. אנו מקבלים את המגיע לנו כשכר על מעשינו הטובים. זכינו לשכר בזכות המאבק בנטיות החומר ובניסיונות החיים. הרגשה זו מגבירה את ההנאה אלפי מונים, ובזאת כבר יכולנו לומר דיינו!
_x000D_
נתאר לעצמנו קבוצת אנשים המתאספת לחגוג את גדולתו של מלך בשר ודם. הייתכן שכל אחד מהם יישא אותו נאום לכבודו? איך ירגישו הנואם השני והשלישי, שלא לדבר על האחרון, כאשר הם נוכחים לדעת שלא הוסיפו דבר, אף לא מילה אחת, על הנואמים שנאמו לפניהם? לכן, אלוקים בחסדו ברא כל יצור אנוש בצירוף שונה של כוחות ושל כישורים. בכך הבטיח כי לכל אחד מהם יהיה יצר הרע אחר, וממילא אופן אחר של מאבק, שהוא שונה מכל יצור אנוש שהיה קיים או יהיה קיים. לכן, אינו דומה קידוש ה` שנוצר על ידי יחיד מסויים, לזה שנוצר על ידי אחר. לכל אחד מאיתנו יש חלק ייחודי בעולם הבא, חלק שהוא רק שלנו, ואינו דומה לחלקו של אחר, שאי פעם היה קיים. כך מובטח לנו כי הסיפוק שנחוש והשמחה שנזכה בה כשכר בעולם הבא, יהיו שלמים.
_x000D_
כך ניתנו גם תנאי סביבה מותאמים לסוג של קידוש ה` מקורי הנופל בגורלו של כל יצור ביקום. יש שתפקידם לעמוד בפני פיתויים של חיי עושר ושל הנאות חומריות. עליהם לגייס את כל משאביהם הרוחניים כדי להילחם בסכנות של חומריות ושל שכחת אלוקים המצויות במצבם, כפי שנאמר בפסוק: "פן אשבע וכחשתי ואמרתי `מי ה`?`" (משלי ל`, ט`).
_x000D_
לאחרים גורל שונה. הם חייבים לעמוד בניסיונות של חיי עוני ואסונות. הם חייבים לאזור אומץ ולעמוד איתן בפני צרותיהם, ללא שאלות והרהורים על השגחת האלוקים.
_x000D_
נסיים את הנושא במשל:
_x000D_
שני ציירים בעלי שם עולמי עמדו לפני מלך. כל אחד מהם קיבל אריג עדין ויפה, מגולגל על ציר מסתובב, שבאמצעותו ניתן לפרוס את האריג לכיוון אחד בלבד – קדימה.
_x000D_
האריג היה מחולק לשלוש מאות שישים וחמישה ריבועים נפרדים. כל ריבוע היה בעל רקע אחר ונדרשה משימה שונה כדי לצבעו. כל הריבועים יחדיו היו אמורים להרכיב תמונת נוף אדירה. הציירים התבקשו לצבוע את האריג בצורה היעילה, המשובחת והיפה ביותר, כדי שבסופו של דבר יוכלו להגישה למלך, כשהיא מושלמת.
_x000D_
עבודתם הוגבלה רק בעניין אחד: בכל יום היה ניתן לפתוח רק ריבוע אחד. הריבוע היה מתגלה כ"חלון" עם הוראות הקשורות לאותו ריבוע. בסיומו של יום נסגר החלון, ושוב לא ניתן היה לפותחו.
_x000D_
מצויידים בכל הכלים הדרושים לעבודתם, פנו הציירים למלאכתם. צייר אחד היה עקבי וחרוץ. בבוקר השכם כבר עמד לפני "ציורו", הביט בשטח שנגלה לו, ניסה להתעמק בו במטרה להבין מה אמור אותו ריבוע להביע, קרא היטב את ההוראות, שיתף את תחושות לבו וצבע את השטח המצוייר במרץ רב. הוא עבד סנטימטר אחר סנטימטר עד שסיים את עבודתו לאותו יום. ואז, מצפה היה ליום המחרת כדי להתקדם צעד נוסף לקראת סיום המשימה.
_x000D_
הצייר השני לא קלט את גודל המשימה ואת היקפה. אמנם בתחילה החל גם הוא לעבוד במרץ רב, משתדל לעשות את המיטב, אולם כאשר גילה באחד הימים כי המשימה המוטלת עליו שווה בדיוק למשימה של יום אתמול, לא מצא בה טעם וביצע אותה כלאחר יד. כאשר גילה חלון שהוראותיו מסובכות, רפו ידיו. כך סיגל לעצמו צורת עבודה רשלנית, שלא דרשה מאמץ והשקעה.
_x000D_
בתום השנה הגישו שני הציירים את עבודתם למלך. מלאכתו של הצייר הראשון היתה מושלמת. הציור, שהתגלה בשלמותו, היה מרהיב עין ועוצר נשימה. ניכר היה שהקדיש למשימה את מירב תשומת הלב. לא היה חסר חלק צבוע, ואפילו נקודה קטנה לא נעלמה מעיניו. המלך ציין אותו לשבח והעניק לו פרס יקר ערך.
_x000D_
כאשר פרש הצייר השני את ציורו לפני המלך, נגלו בו "חורים" רבים שלא נצבעו כלל. אחרים – רמת צביעתם היתה נמוכה. חסרונות רבים נוספים התגלו לאורך התמונה. כאשר ראה זאת הצייר, חשכו עיניו. כל ריבוע היווה חלק מהציור הכללי, וכאשר לא נצבע כראוי, פגם הדבר בכל התמונה!
_x000D_
גם מסכת חיינו מורכבת מאוסף של ניסיונות בשטחים שונים. לעיתים, ניסיונות אלו נראים חוזרים על עצמם פעם אחר פעם, ובעינינו הם הופכים לשגרה אפורה חסרת גיוון. ההתמודדות מולם נעשית ללא מחשבה, כלאחר יד, שהרי לכאורה, אין בהם חידוש. לפעמים נראים הניסיונות בחיי היומיום קשים מדי, וגם אז מתגנבת ללב תחושה של רפיון – "לא נורא, מחר אשתדל יותר".
_x000D_
אך טעות היא בידינו. שהרי את הקטע שעלי לצבוע היום, לא אוכל לצבוע מחר. הגלגל יסתובב, המסך ייסגר, את הנעשה במתכונתו הנוכחית לא ניתן יהיה לתקן. ואז, כאשר תיפרש לעינינו כל התמונה, אוי לאותה בושה. עלינו להבין כי הניסיון שניתן לנו היום הוא חד פעמי ואינו זהה לניסיון של יום אתמול, שהרי הוא מרכיב חלק נוסף בייעוד הכללי.
_x000D_
אם נשכיל לחדד את המבט ולראות בכל ניסיון את ייחודו, להאמין בכל לב שלא ישוב עוד, הרי שכבר פסענו את הצעד הראשון לניצחון!
_x000D_