שם, על אם הדרך, בין באר שבע לחרן, עמד יעקב והתפלל לאלוקיו. זה עתה נעור – כולו השתאות – מחלום הסולם המופלא, חלום שבו עלו מלאכים וירדו, והאלוקים ניצב מעליו.
_x000D_ואז, נסער ונרעש מן המראה, בטרם ימשיך בדרכו, שטח את תחינתו לפני אלוקיו: "אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום לבית אבי, והיה ה` לי לאלוקים" (בראשית כ"ח, כ`).
_x000D_בעומדו בתפילה בפני האלוקים הכל יכול, בהתחננו על עתיד חייו, העלה בפניו את בקשת המינימום ההכרחי הנדרש לקיום הבסיסי עלי אדמות. לא עושר ביקש, לא בית מהודר – רק "לחם לאכול ובגד ללבוש".
_x000D_בתחילת דרכו של יעקב כאדם העומד ברשות עצמו, אנו מתוודעים אל גישתו לחיים. בפתח התקופה שהוא עתיד לבלות בחברת נוכלים ורמאים שעיניהם לבצע – מציגה התורה את המתכון להצלחה: אמונה בסיסית באלוקים והסתפקות במועט.
_x000D_הרדיפה הבלתי פוסקת והמתישה אחרי ההישגיות, פוגמת ביכולת לשמוח בחיים. היצרים שולטים באדם וחוסר השבעה רודפים אותו ואחריו.
_x000D_ועל כן, יעקב שרצה לשוב לביתו בשלום, התפלל לאלוקים שיזכה אותו ללחם לאכול ולבגד ללבוש, ותו לא!
_x000D_וכי אין התביעה להסתפקות במועט דוחפת לניוון האדם, לחוסר יצירתיות? האם חוסר המוטיבציה להישגים אישיים אינה מנמיכה את קומת האדם כיוצר, ככובש, כשואף וכמנצח? האם היינו בימינו נהנים מברכות הציוויליזציה, לולא שאיפתם הבלתי נלאית של מיליוני בני אדם להצליח, להשיג ולדחוף קדימה?
_x000D_השאיפה להצלחה – תכונת יסוד היא באדם ואין לדכאה, כי אם לכוונה. יעקב ביקש לכוונה לאפיק הנכון, לאפיק נעלה יותר. דווקא משום שהכיר בעוצמותיו של יצר השאיפה, ביקש רק לחם לאכול ובגד ללבוש. כפי שאמר בתפילתו-בקשתו: אם יהיה לי רק לחם לאכול ובגד ללבוש, אזי – "יהיה ה` לי לאלוקים" (שם כ"א).
_x000D_בתפילתו הקצרה של יעקב כלולים: העדפת הנצחי על פני החולף, הרוחני על פני הגשמי, חיפוש אחר האושר בתוך הלב, ולא מחוץ לאדם.
_x000D_מי שניחן במבט כזה על החיים, זכה, ובידו אמת המידה הנכונה להערכה אובייקטיבית את הקורות אותו. השקפת עולם זו משחררת אותו מן התוחלת ומן השיעבוד למאורעות חולפים. הוא אינו עבד לנסיבות המשתנות ואינו אסור באזיקי הקנאה והכאב למראה הצלחת הזולת. בן חורין הוא ברוחו, שמח וטוב לב.
מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה וליקחה"