לכאורה, עשתה רבקה מעשה שלא ייעשה. היא קידמה בעורמה את בנה האהוב על חשבון זכויותיו של בנה הבכור. היא דחפה אותו למעשה רמאות, להונאת האב הזקן שכהו עיניו. וכי חשבה רבקה לרגע קט שיש תוקף לברכות רוחניות שהושגו במרמה? וכי לא ידעה שעד מהרה ישוב עשיו מן הציד, יתייצב בפני אביו, ואז תתגלה התרמית והברכות שהוענקו ליעקב יהפכו לו לקללה? כלום לא הביאה בחשבון מה יקרה בעוד שעה כשיתברר ליצחק שבירך בטעות את יעקב?

המפתח לתעלומה טמון בפסוק הבא:

"ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש יודע ציד… ויעקב איש תם יושב אהלים. ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב" (בראשית כ"ה, כ"ז-כ"ח).

פסוק זה מעלה ויכוח מהותי ארוך ומתמשך שניהלה רבקה עם יצחק. על חינוך, על עתיד הילדים ועל הציפיות מהם. למעשה, הוא נסב על עתידן של שתי האומות העומדות לצאת משני האחים.

כשגדלו הנערים, התגלו תכונותיהם המנוגדות, הקוטביות:

עשיו מרגיש טוב מאד בעולם התרבותי הרוחש מסביב. לבו אינו נמשך במיוחד אחר אידיאל האלוקים האחד ששמע מפי אביו וירשו מן הסב אברהם. רבקה, האם, ידעה בנבואה שתקוות בית אברהם יכולה להישען רק על יעקב. זה פשר אהבתה ליעקב, אהבה רוחנית עליונה שהיא מעבר לאהבת אם טבעית.

לא כן יצחק.

אף הוא ידע על מעללי בכורו, והם הכאיבו לו מאד. עם כל זאת אהבו. הוא רצה לאהבו למרות הכול. זו אהבה שונה מאהבתה הטבעית של רבקה. "ויאהב יצחק את עשיו". היתה לו ליצחק מטרה באהבה זו, היה זה ניסיון של האב לקיים קשר כלשהו עם הבן המשרך את דרכיו. בסתר לבו האמין וקיווה שבסופו של דבר יצליח להצילו ולהשיבו הביתה אל אמונת אברהם.

בגלל תקווה זו לא שעה לאזהרותיה החוזרות ונשנות של רבקה ולטענתה ששבוי הוא בקסמי נכליו של בנו הבכור, המחפים על האמת.

מה נותר לרבקה לעשות? כיצד תקרע את מסכת ההונאה שטווה עשיו במשך שנים ארוכות? באילו אמצעים תשכנע את בעלה הצדיק שהאהבה היתירה שלו כלפי עשיו מקלקלת את השורה, שעשיו אינו אלא רמאי ולא על ראשו צריכות לחול ברכות האלוקים?

קיימת רק דרך אחת: להמחיש בפני יצחק בצורה ברורה את העובדה המצערת שקל לרמותו ולהוליכו שולל. אז יבין מה עולל לו עשיו, מדוע הוא כה אוהב אותו.

השליחות הוטלה על כתפי יעקב שקיים את צו אמו.

כשהתייצב עשיו לפני אביו ובידו המטעמים שהכין לו, התגלתה תרמיתו של יעקב, ויצחק הבין שהולך שולל. זה היה רגע של אמת שגרם לו בעתה:

"ויחרד יצחק חרדה גדולה" (שם כ"ז, ל"ג).

"ראה גיהנום פתוח מתחתיו" (רש"י בשם המדרש).

מול עיניו נפער גיהנום הטעות שטעה כל חייו בהקשר לטיבו של עשיו, והלב נצבט. אך עם זאת, היתה בחרדה זו גם הארת פתאום שכפתה עליו את ההודאה בצדקת גישתה של רבקה. והוא נתן לכך ביטוי, כאשר אישר באזני עשיו את הברכות שהעניק ליעקב:

"גם ברוך יהיה".