ביום בהיר, ללא הודעה מוקדמת, קלטה רוחו של אברהם את קול האלוקים המצווהו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א').
_x000D_
_x000D_
באותם ימים גר אברהם בחרן שאליה נמלט מאור כשדים. במולדתו הישנה הוא נרדף עד צוואר על כי הפיץ את האמונה בא-ל אחד. כאן, בחרן, נהנה מחופש דת. כאן זכה למעמד מכובד ולהשפעה גוברת על האוכלוסייה.
_x000D_
_x000D_
והנה, לפתע קיבל אברהם פקודה שעקרה אותו מסביבתו החדשה שבה התערה.
_x000D_
_x000D_
מדוע?
_x000D_
_x000D_
הלא ההצלחה האירה לו כאן פנים. וכי בכנען יצליח יותר?
_x000D_
_x000D_
מסתבר, שאין מדובר בהגירה נוספת בחייו, כי אם בעלייה, עלייה לארץ המובטחת.
_x000D_
_x000D_
ארץ ההבטחה האלוקית קידמה את פני אברהם… ברעב. זה עתה בא בשעריה, וכבר עליו לנוטשה: "ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ" (בראשית י"ב, י').
_x000D_
_x000D_
הרעב כבד בארץ, בעוד שבמצרים השכנה שורר שפע. אם כן, איזו ארץ הבטיח לו האלוקים? מדוע הוא, הבורא הכול יכול, מביא עליה רעב דווקא סמוך להבטחה ולתקווה? מה חייב אברהם ללמוד מעובדה זו?
_x000D_
_x000D_
ואם לא די בכך, בחלוף הרעב, בשוב אברהם לארץ, הוא מתנסה בחוויה נוספת: במלחמה.
_x000D_
_x000D_
ארבעה מלכים שבאו מן המזרח, "עשו מלחמה" (בראשית י"ד, א'-ט"ו) עם חמשת מלכי בקעת הירדן. בין הערים הלוחמות היתה גם סדום, שבה התיישב לוט. והנה:
_x000D_
_x000D_
"וישמע אברם כי נשבה אחיו… וירדף עד דן… ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" (שם י"ד, י"ד-ט"ו).
_x000D_
_x000D_
מדוע פורצות מלחמות בארץ ההבטחה? אברהם שם לבו לכך שארץ זו מועדת לפורענות. שוכנת היא בנקודת מפגש בין יבשות. השולט בה, שולט על צומת דרכים חשוב. ואכן, כל המלחמות הגדולות שזעזעו בעבר את העולם, פגעו בה קשות.
_x000D_
_x000D_
מדוע העניק האלוקים דווקא ארץ זו לאברהם ולצאצאיו? האם כדי לעבוד את ה' בשלווה לא היה טוב יותר שתהיה נחלתנו אי שם בפאתי אסיה או באי מבודד אחר – בניו-זילנד למשל? הרחק מהמולת הפוליטיקה העולמית. האם כבר בתחילת דרכו של אברהם בארץ חייב האלוקים להבליט את חסרונותיה הגדולים?
_x000D_
_x000D_
ארץ צרובת שמש זו, יודעת רעב ושבעת מלחמות, היא הראויה לתפקיד שהועיד לה האלוקים. טוב שיידע זאת אברהם מיד בבואו בשעריה.
_x000D_
_x000D_
זהו הדגם שהוצב בפני אברהם בעת בואו ארצה. טבעה של הארץ אינו מבטיח לה כלכלה בריאה או שקט ממלחמות. היא תוכל לקנות לה את אלה, אם ידעו תושביה שזו ארץ האתגר הרוחני הגדול.
_x000D_
_x000D_
מיום שגלה עם ישראל מארצו, הוא לא התייאש מעולם מלחזור אל נחלת אבותיו. מדי יום התפלל שלוש פעמים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", כשהוא מייחל ליום שבו יוכל לחזור לארץ ישראל ולהתיישב בערי אבותיו. ערגה זו מצאה את ביטויה בהנהגות השונות של העם בכל הדורות.
_x000D_
_x000D_
הכמיהה לציון לא פסקה מעולם, עד שעוררה התפעלות גם בין אומות העולם. בדו"ח של ועדת חקירה ממלכתית בריטית, שנשלחה לארץ בשנת תרצ"ז, עם פרוץ המאורעות, צוין העם היהודי כעם אשר למרות פיזורו בארבע כנפות תבל, לא שכח מעולם את ארצו. היהדות ותפילותיה מושרשות עמוק בזיכרונות אלו. די לזכור, נכתב שם, כי היהודים מתפללים לגשם באותה עונה שבה זקוקים לו בארץ ישראל. מיטב השירה היהודית שהתחברה בגולה מתקופת הראשונים ועד לתקופות מאוחרות, חדורה בשאיפה עזה לשיבת ציון.
_x000D_
_x000D_
הקשר העליון שבו מתקשר האדם לאלוקיו, הנבואה, אף הוא מקומו דווקא בארץ ישראל. אמנם היו נביאים שהתנבאו בחוץ לארץ, כדוגמת יחזקאל הנביא, אך גם לאחר שנשלחה אליו נבואה מהשמים, הוא לא הורשה לכתוב את ספרו, שנכתב לאחר מכן על ידי אנשי הכנסת הגדולה, מפני שלא ניתנה הנבואה להיכתב בחוץ לארץ. מטעם זה, נכתבו גם ספרי דניאל ומגילת אסתר על ידי אנשי הכנסת הגדולה לאחר שעלו לארץ בזמן שיבת ציון.
_x000D_
_x000D_
רוח הקודש נחשבת כדרגת בת של הנבואה. גם כאשר שורה רוח הקודש בחו"ל על אלו הראויים לה, היא אינה שורה בתמידות והיא מופיעה לפרקים. לעומת זאת, אלו הראויים לה ומתגוררים בארץ ישראל, רוח הקודש מפעמת אותם בדרך קבע. כדוגמה לכך, מציין בעל "ספר הברית" את האר"י הקדוש, אשר נודע כמי שרוח הקודש שרתה עליו כמה פעמים בהיותו במצרים, אך לאחר שעלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, היא לא פסקה ממנו.
_x000D_
_x000D_
ארץ ישראל נקראת נחלת ה': "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, י"ב). ארץ ישראל התייחדה מכל הארצות בעובדת היותה נתונה לשליטתו הבלעדית של הקב"ה, ללא מלאך ושר המופקד עליה. כל הארצות מלבדה נתונות לשליטת שר השולט עליהן, ברצון ה'.
_x000D_
_x000D_
כאן נוצר כוח המשיכה של אוהבי ציון, אשר במסירות נפש חתרו להגיע אל הר ה', לא רק בבניינו, אלא גם בחורבנו. מכאן אותה כמיהה עזה של הדורות למקום שמעולם לא זזה ממנו השכינה. ומכאן אותה ערגת נפש, כיסופי עוז אל ירושלים, לחיות סמוך ונראה אל הר המוריה.
_x000D_
_x000D_
העלייה לארץ הקודש, חמדת אבות, מעולם לא פסקה. מימות עזרא ונחמיה תמיד היו יהודים שעלו לציון ופקדו אותה. היו גם יחידים אשר נכספה וגם כלתה נפשם לחצרות ה', להשתטח על קברי האבות ולהתפלל במקום אשר מעולם לא זזה ממנו שכינה. ויותר מכך, רבים התארגנו כאיש אחד לעלות לציון ברינה, לחון את עפרה, לרצות את אבניה ולבנות את חורבותיה. בין העולים נמנו ראשי הדורות, חסידי עליון, בעלי נפש וברי לבב, אשר חיבת הקודש יקדה בלבם. חפצם העז לקיים את המצוות התלויות בארץ ורצונם הנחוש להסתופף בה, להקים שכינה מעפרה ולהוציאה מגלותה, הם שדחפו אותם לנטוש את ביתם החם, את קן משפחתם האהוב. לנדוד למרחקים, לארץ תלאובות. כמיהת הקודש וגעגועי השכינה הם אלו שנשאו אותם מעל משברי ים סוערים וטלטלו אותם בדרכים מסוכנות ונועזות אל הארץ היעודה.
_x000D_
_x000D_
וכך מתאר הרמב"ן את עלייתו לארץ: "כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה' (כלומר, שערך קיום המצוות בארץ הוא יותר גדול מאשר בחו"ל), וזה מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי. עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בני, אכזרי על בנותי".
_x000D_
_x000D_
ביום הגיעו לירושלים, ב-ט' באלול, שנת ה' אלפים כ"ז, הוא כותב מתוך אהבה גדולה לארץ המכורה: "אני הגבר ראה עני, גליתי מעל שולחני, הרחקתי אוהב ורע, כי ארך המסע מהשתרע, הייתי נזיר אחים, במדבר מלון אורחים, עזבתי את ביתי… ושם הנחתי את רוחי ונשמתי… טוב לי יום בחצריך, לבקר בהיכלך החרב ומקדשך השמם, לחזות ולרצות אבניך ואת עפרך לחונן, ועל חורבותיך לקונן, כי עפריך בפי צוף…"
_x000D_
_x000D_
לא רק הדרך לארץ היתה רצופה תלאות וסכנות, אלא גם הישיבה בארץ היתה כרוכה בעוני, בייסורים ובסכנת נפשות. תושבי הארץ היו נתונים לשרירות לבם של מושלים קשים ואכזריים אשר הכבידו את עולם על היהודים, מצצו את לשדם בהטילם עליהם מיסים כבדים ובסחטם מהם דמי כופר חדשים לבקרים. גם השכנים הערבים הציקו והתעללו ביהודים והפכו את חייהם לקשים מאד. עוני ודלות היו מנת חלקם של רוב התושבים היהודים. הרעב והכפן הפילו חללים רבים, ומשפחות רבות נהרסו מתחלואי ילדים ומבוגרים.
_x000D_
_x000D_
עדות אוטנטית למצב ששרר בארץ לפני כמאתיים שנה, נשארה לנו בדברי אחד מגדולי העושים למען ציון ויישובה, רבי ישראל משקלוב, תלמידו הנאמן של הגאון מווילנא. הוא כותב:
_x000D_
_x000D_
"חובה עלי להזכיר הצרות והיסורים שעברו עלי בייסורי ארץ ישראל, כמו שכתוב: 'יסור יסרני י-ה ולמוות לא נתנני' (תהלים קי"ח, י"ח). ויהי בשנת תקע"ג בשובי ממדינתנו, אחרי עזרני הרחמן ויסדתי יסודות קבועים לישוב ארצנו, ופגעתי בזמן צרות המגיפה בגליל, ויברחו אנשים רבים למדברות וליערות בשיירות. גם אני ובני ביתי נסענו לעיר הקודש ירושלים. ואני בדרך מתה עלי נוות ביתי, אשת נעורים הצנועה, ביום ה' סיוון, ואקברה בדרך, בעיר שפרעם. ובבואי לעיר הקודש ירושלים, גם שם מצאתי מחדרים אימה וחשיכה, עלה מוות בחלוננו, ושמה נלקיתי בכפלים, בני יצאוני ואינם".
_x000D_
_x000D_
הוא ממשיך לתאר את מצבו הנורא ואת רגשותיו אחרי השואה המשפחתית האיומה שבאה עליו: "ואוהבי ורעי רחקו ממני, והייתי שוכב על הגג בוכה ומתחנן לפני אבינו שבשמים, ובתי הצנועה מרת שיינדיל תחי' היתה גם כן חולה מוטלת על ידי, ודמעותי על לחיי, עיני ירדו מים על כל אשר עבר עלי וגדול כים שברי".
_x000D_
_x000D_
הוא אינו שוכח, בתוך ים צרותיו הפרטיות מלציין את שואת הגליל כולו: "ובגליל הקדוש הלכו עדרים עדרים אנשי אמת, גדולי חבורתנו הצדיקים. אנא, מלך מלא רחמים, חוס נא ורחם עלי ועל שארית פליטת בית ישראל, אוד מוצל מאש".
_x000D_
_x000D_
כיעקב אבינו בשעתו, נודר הוא בעת צרתו: "אם תעשה עמדי חסד והקימותי מחליי, אסדר חיבור על סדר זרעים ירושלמי, לפי שיטת רבי ומורי הגר"א". מכאן ואילך מתאר הוא את המפנה לטובה שחל בו: "והנה, אחר בכיי, בכי רב נרדמתי בשינה, ונדמה כאילו אחד בא ויגע בי ויעירני, כאיש אשר ייעור משנתו, וכה אמר לי: 'נגוף ורפוא', ומן אז והלאה הופיע חסדו עלי, ויצילנו אותי ובתי, וישיבני לגליל לביתי אשר זכיתי מאז, וברחמיו הגדולים מצא לי אשה בת גדולים".
_x000D_
_x000D_
לאחר צרות רבות נוספות, מגיעה שנת תקפ"ב. בשנה זו הוא משכל עוד שנים מילדיו. אחרי כל הסבל והתלאות, אינו משתמט מהנהגת הצבור: "ונפל עלי כל משא עול צורכי הציבור של כוללנו הטהור, הנהגתם, כלכלתם, ולראות כל וצרכי סיפורם וסדר לימודם".
_x000D_
_x000D_
בהמשך, עקב הנהגתו הציבורית, הוא מושלך לבית הסוהר, נתון לפחדים ולאימת מוות.
_x000D_
_x000D_
בשנת תקפ"ה הוא מספר על מפולת בתים מגשמים מרובים ומרוחות סוערות. בליל י"ג באדר נפל גם ביתו, "ואני וכל בני ביתי ושכני ישבו בתוך הבית בעת שנפל, וברוך ה' שעשה לנו נס במקום הזה".
_x000D_
_x000D_
תקצר היריעה מהכיל את מגילת הייסורים שהיו מנת חלקם של היהודים, תושבי ירושלים, חברון והגליל. הדים רבים מהמצב הקשה ששרר, אנו שומעים גם ממכתביהם של תלמידי הבעש"ט שעלו לארץ.
_x000D_
_x000D_
נשאלת השאלה: מהו הכוח שהחזיק את היישוב אחרי כל התלאות והמצוקות, הכפן והתחלואים? מאין שאבו אותם מעונים כוח וגבורה, עוז ותעצומות, להדוף את כל גלי הצער והייסורים, לחזק את בדקי הישוב, להגבירו ולגדלו?
_x000D_
_x000D_
התשובה טמונה בכוח הפנימי האדיר ששכן בליבם של אנשים אלו, במשאבים הרוחניים הכבירים שנשאו איתם. הם עלו לארץ כדי לזכך את נפשם, לעלות ולהתעלות על ידי קיום המצוות, להתקדש ולהיטהר במחיצת השכינה הקדושה. וכשזכו לכך, לא היה כוח שינתק אותם ממקום הקדושה, המקום שחלמו עליו כל ימיהם.
_x000D_