שלושה בנים היו לו לנח: שם, חם ויפת. שלושתם הועמדו בפני מצב חדש: אביהם שיכור. במבוכתם, לא הגיבו בצורה אחידה.
_x000D_
_x000D_
חם זלזל ובז לאביו: "וירא חם… את ערוות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ" (בראשית ט', כ"ב).
_x000D_
_x000D_
אביו מוטל לפניו בשכרותו ובקלונו. אין בליבו כל יראת כבוד כלפי האב כאב, כאיש המסמל את העבר, כמייצג את המסורת. חם, הינו הביטוי המובהק של החושניות לשמה. החושניות, שאינה מכירה אלא ברגע וב"עכשיו". באוצר מושגיה הרדוד אין מקום לעומק העבר כזיכרון או לממד העתיד כתפקיד. מיצוי מוחשי של הרגע הנתון עד תום – זו הפילוסופיה ה"חמית" כולה. לפנינו, איפוא, "מרד הנעורים" הראשון בעולם. זו הדרך ללא מוצא שבה צועדים רבים מיני אז.
_x000D_
_x000D_
ועל כן, ארור חם לעד. "עבד עבדים יהיה לאחיו" (שם ט', כ"ה). במהותו, אין לעבד קניין משלו בשום תחום. הכול שייך לאדונו. כך הוא חם, כך היא החושניות "בטהרתה". כאשר היצר מופיע ופועל ככח עצמאי, אין בו ולא כלום מן היצירה. כל יצירה תרבותית, כל התקדמות אנושית בכל תחום שהוא, תלויה במשמעת ובריסון עצמיים, בשליטה בכח הפראי של התשוקה ובהכוונתה לאפיקים יוצרים. ללא התנזרות זו אין הצלחה במחקר מדעי, ביצירה אמנותית וספרותית, בהתקדמות טכנולוגית, בוודאי לא בתחום ההישגים הדתיים והתיקון המוסרי של האישיות.
_x000D_
_x000D_
זהו חם וזוהי "תרומתו" לאנושות.
_x000D_
_x000D_
לעומתו, נהגו שם ויפת בצורה שונה: "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערוות אביהם ופניהם אחורנית וערוות אביהם לא ראו" (שם, כ"ג).
_x000D_
_x000D_
גם שם ויפת הכירו בנקודות התורפה והחולשה של אביהם. גם לנגד עיניהם הן היו גלויות. אולם, הם לא חפצו להתבונן בהן!
_x000D_
_x000D_
הכבוד לעבר, המסומל באישיותו של האב, למרות אי שלימותו, הביאה לריסון עצמי של שני בנים אלו. בהתנהגותם האצילה הפגינו את השקפתם הברורה, שאין הווה ואין עתיד אם מתעלמים מן העבר. הידיעה שאין האדם מסוגל להתחיל מעצמו תרבות חדשה ללא הסתמכות על מסורת קודמת, הביאה אותם לכסות על פגמי האב ועל חולשותיו, אף כי בוודאי לא השלימו עמם.
_x000D_
_x000D_
ריסונם העצמי בשעה קריטית זו זיכתה אותם להיות מקדמי התרבות האנושית בעולם. האב, בהקיצו משכרותו, הכיר בתכונותיהם החיוביות וברכם בהתאם: "ויאמר ברוך ה' אלוקי שם… יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם" (שם, כ"ו-כ"ז).
_x000D_
_x000D_
שם, חם ויפת – היכן ניצבים הם במציאות ההיסטורית?
_x000D_
_x000D_
אם נתבונן עתה במציאות ההיסטורית, נוכל לומר: שיא הפריחה של יפת הוא יוון. שיא הפריחה של שם הוא עם ישראל, הקורא בשם ה' בין אומות העולם. עד היום הזה – רק מיפת ומשם, מיוון ומישראל, יצאה תרבות והוראה לעולם. כל אוצרות הרוח של האנושות מקורם בשם ויפת. גם היום כל התפתחות נוספת של תרבות וחינוך היא המשך לתרומתם. גם תרומתה הרוחנית של רומא באה מידי היוונים. יפת הביא לעידון אסתטי. שם האיר את הרוח וזיכך את המוסר. תרבות יוון ותורת ישראל היו גורמים אדירים ופעילים במערכות חינוך האדם. לעומתם, היו כל שאר עמי העולם כחומר גולמי סביל.
_x000D_
_x000D_
שם ויפת – תרבות כבירה שנולדה על ברכי הריסון האצילי הקדום.
_x000D_
_x000D_
מעובד מהספר "פרשה ופישרה"
_x000D_