באמצע תיאורו של גן עדן מופיע בתורה פסוק אודות הנהר. הוא קוטע לכאורה את רציפות המהלך.
כדי להסביר את עניינו של הנהר, נתבונן בהמשך הפסוקים: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל… ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאשה עמה ויאכל". זהו תיאורו של חטא אדם וחוה. תוצאת החטא (חטא מלשון החטאת המטרה) הייתה, ששניהם גורשו מגן עדן וגזירת המוות ירדה לעולם: "ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב`, י"ז). מיתה – לשון מ.ו.ת, ועניינה העדר שלמות אותיות ת.ו.ם – העדר חיי נצח. למרות הגירוש מגן עדן ניתן לחזור ולחוש קורטוב מגן העדן האבוד, מאותו עולם שלם, עולם שבו התאחדו הגוף והנשמה יחדיו, ושניהם שאפו באופן טבעי להגיע לאותה מטרה נשגבה.
ניתן לעשות זאת על ידי טבילה בנהר היוצא מעדן. כאשר התחרט אדם הראשון על חטאו והבין מה עולל, צרבה אש הבושה את ליבו. הוא חיפש קשר מחודש עם גן העדן האבוד, וטבל באותו נהר היוצא מעדן (פרקי דרבי אליעזר כ`, מ"ז). שם הוא נוכח, שעדיין קשור הוא לאותו מקום שממנו גורש.
עתה נוכל להבין את עניין הנהר המוזכר בפסוק באמצע תיאורו של גן עדן. מיקומו של תיאור הנהר דווקא כאן, רומז כי מהותו הפנימית של גן עדן מתפשטת גם מחוצה לו. באמצעות הקשר עם נהר זה, ניתן להתקשר עם מעלות הגן, עם הסגולות שאפיינו את מקום העדן, אותן הפסדנו בעקבות החטא.