שלושה עמדנו שם בתור לקופה בסופרמרקט. חוזר בתשובה, מחזיר בתשובה ואב כועס, המחפש את האשמים ל"אסון" שפקד את בנו.   
_x000D_
"אפשר לשאול אותך מה כל כך גרוע בבן חוזר בתשובה? אני דווקא מתרשם כי בנך אוהב אותך מאוד. האם התנהגותו אליך השתנתה מאז שחזר בתשובה?"
_x000D_
"אתה באמת רוצה לדעת מה רע בזה? נו, טוב… אני אגיד לך.
_x000D_
עד לפני חמש שנים הכול היה בסדר אצלנו במשפחה. גידלנו בן ובת לתפארת, מחוננים ומוצלחים. אלא שאז זה קרה. בתחילה לא ניתן היה להבחין בשינוי. זה קרה לאט לאט. הוא החל להגיע בשעות מאוחרות, לקום מוקדם בבוקר. אבל מה אגיד לך? אצלנו נהוג שלא שואלים סטודנט מדוע הוא מאחר. אתה מבין? יש נימוס. בדיעבד התברר לנו שה"תכשיט" החל להשתתף בשיעורי תורה. כן, כן, שם "הכול" התחיל. אחר כך הגיעו התפילין. נכנסתי להעירו בבוקר, וכשהבחין בי הסתיר עצמו בשמיכה. חושב שאבא שלו `ליימך`. כן, אדוני… שאני לא אדע מה זה תפילין? מתוך שינה אני מזהה אותם. אבא שלי הניח אותם! מה אתה חושב, שיש "לכם" מונופול על הדת? בכל מקרה עשיתי את עצמי גולם, חשבתי שזה יעבור לבד.
_x000D_
ואז הגיעה הכיפה, כנראה שכח להוריד אותה אחרי השיעור. אשתי כמעט התעלפה. למען האמת, לא כל כך הפריעה לי הכיפה שלו. טוב, אולי זה מפני שאני פחות מחשבן ממנה את דעת הסביבה, ואצלנו אתה יודע… הסביבה היא… נו, שוין, לא משנה. אני ליברל, אתה מבין? רוצה להיות דתי, שיהיה. אבל כאשר הדת הגיעה למדפי הסופרמרקט נשברתי.
_x000D_
פתאום הוא הפסיק לאכול אצלנו. אתה מבין מה זה אומר? לא עוד קאפוסט, לא עוד נוקדלי, בקיצור, לא עוד אמא.
_x000D_
פתאום השוקולד כבר לא מספיק טוב. זה בהכשר ה"רבנות", הוא אומר לי. נו תגיד אתה, "רבנות" זה רבנים, לא? מה לא בסיידר פה. מה ענה לי החצוף? אמר לי: אתה לא תבין. תגיד, אתה, מה יש פה להבין? כשר או לא כשר? מה המשחקים האלה? גם חסה הפסיק לאכול, אומר שיש בה תולעים. מה אגיד לך? השתגע! מה צריך הכשר לחסה? "גוש קטיף" אמר לי. רק שם אין תולעים. אמרתי לו: אולי אתה לא יודע, אבל את גוש קטיף החזירו, לא? אין שם תולעים ואין יהודים, אין כלום. בנדיטים יש שם. אבל אין עם מי לדבר, אדוני.
_x000D_
רוצה לחזור בתשובה? תחזור. רוצה כיפה? שים. אבל לעקם את הראש? זה הורס אותי, אדוני, הורס לגמרי. כל דבר לבדוק, כל מוצר להסתכל, מה הקטנוניות הזאת? נמאס".
_x000D_
התור התארך. מאחורינו עמדו אב ובתו ועגלת מוצרים לפניהם.
_x000D_
"סליחה", פנה האב אל ידידי הפנסיונר, "אולי יש לך טישו?"
_x000D_
"או בוודאי, הנה קח לך".
_x000D_
ואז זה קרה… הפנסיונר התבונן בפניו המיוזעות של האב, הביט בבתו הקטנה ושאל: "מה אתה כל כך מזיע? בסך הכול קניות, לא?"
_x000D_
"עדיף שלא תשאל", ענה האב, "עם ילדה כזאת אתה לא יכול לקנות כל דבר. אבל זה מה שיש, אדוני, צריך ללמוד לחיות עם זה". "מה… גם הבת שלך…?"
_x000D_
"אהה… מה לעשות", השיב האב בצער, "מאז שזה קרה לנו, הכול השתנה. היא לא אוכלת כל דבר, כל דבר צריך לבדוק, זה כבר לא מה שהיה. כלום כבר לא זורם כמו פעם".
_x000D_
"מה אתה אומר?" שרק הפנסיונר באחוות לוחמים, פזל לעברי ואמר בזעם: "תראה, תראה מה עושים לאנשים, היא בסך הכל ילדה קטנה, איפה הרחמנות?"
_x000D_
"תגיד, ומתי היא חזרה בתשובה? היא הרי ילדה קטנה, איך נתתם לה?"
_x000D_
"היא לא חזרה בתשובה, אדוני, היא חולת צליאק", ענה האב, והפנסיונר השתתק באחת.
_x000D_
כל אחד וה"מחלה שלו".
_x000D_
*   *  *
_x000D_
התורה מונה את סימני הטהרה בבהמות, בחיות ובדגים. מפרטת את רשימת העופות הטמאים, את סוגי השקצים והרמשים האסורים, ואת הנזק הנגרם מאכילתם:
_x000D_
"אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה` אלוקיכם, והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא י"א, מ"ג-מ"ד).
_x000D_
חז"ל דרשו על פסוק זה: "אל תקרי `ונטמתם בם`, אלא `ונטמטם בם`". לשון טמטום.
_x000D_
סגולתם של מאכלים אסורים לטמטם את האדם. אלא שטמטום זה צריך בירור מה הוא. האם לטמטום המחשבה התכוונה התורה או שמא לטמטום הלב?
_x000D_
מה לה למצוות הכשרות ולטמטום? וכי אוכלי הנבלות פחותה חכמתם? וכי לא הצמיחו אומות העולם חכמים ופילוסופים, אנשי מדע ורפואה, יוצרים ומלחינים מופלאים?
_x000D_
כדי להבין את סודו של טמטום הלב, יש לנדוד אל מחוזות הרוח, אל מקום הקדושה והטהרה, הנבואה ורוח הקודש. רק במרחבים אלו יתגלו תוצאותיו. אין לה לאטימות התורנית כל קשר לגוף ולנספחיו החומריים, שהרי תורתנו אלוקית היא ושם תוצאותיה.
_x000D_
רבי יעקב צבי מקלנבורג קובע בספרו "הכתב והקבלה" כי מצויים שני סוגי טומאות, טומאת הגוף וטומאת הנפש, ויש הבדל ביניהן. בעוד שטומאת הגוף מסתלקת עם טבילתו של האדם במקוה מים, את טומאת הנפש לא יעבירו כל המים שבעולם. הוא קובע כי בכל מקום שמופיעה בו המילה "טומאה" לצידה של האות ב`, כגון: "לטמאה בה" (ויקרא כ"ב, ח`), בטומאה רוחנית הכתוב מדבר. לעומת זאת, בכל מקום שמופיעה בו המילה "טומאה" לצד האות ל`, כגון: "לכל טומאתו" (ויקרא כ"ב, ה`), בטומאת הגוף דיברה תורה.
_x000D_
"ונטמתם" האמור בפרשת מאכלות אסורים, באטימות הלב והנשמה הוא אמור, שהרי טומאה זו לצידה של האות ב` היא מונחת.
_x000D_
אכילת מאכלות אסורים מסוגלים לאטום את נשמת האדם. אלא שעלינו להבין מהי אטימות זו ומהן תוצאותיה. כשנבין, נדע גם להעריך את חשיבותה העצומה של כשרות המאכלים ואת השפעתה המכרעת על עולמו הרוחני של האדם.
_x000D_
חז"ל לימדונו ש"כשם שפרצופיהם אינם שווים, כך דעותיהם אינן שוות". וכי אין אנו יודעים כי דעותיהם של בני האדם שונות הן? אלא ללמדנו שפרצופיהם של בני האדם משפיעים על דעותיהם.
_x000D_
כשם שפרצופו של האדם, מבטא את רגשותיו הפנימיים ומשמש להם כ"בית קיבול", כך גם רצונו של האדם משמש כ"בית קיבול" לתאוותיו. לעומת זאת, הדעת, למרות היותה רוחנית, היא שוכנת בגופו של האדם ומשמשת כמילויו של הגוף. כשם שחסרונותיהם של הנבראים שונים הם אלו מאלו, כך מילויים שונה.
_x000D_
בכל נברא טמון חיסרון ייחודי המבדילו מן השאר. מהותו של חיסרון זה הוא הרצון. הווי אומר, הרצון השונה שבכל נברא מגדיר את חסרונו ויוצר את צרכיו היחודיים.
_x000D_
הרצון וחסרונותיו הבסיסיים מופיעים באדם עם לידתו. במהלך חייו ייחשף האדם לחסרונות חדשים, ולכשיתאווה להם, יקנו בו אלו את שביתתם. עם לידתו יתאווה הרצון האנושי למזון ולשינה, ולאחר מכן תצטרף אליהם תאוות הבשרים. בהמשך תיאסף אליהם תאוות הממון והכבוד, ואם יזכה האדם, ישאף אף לתאוות החכמה.
_x000D_
במעמקי ליבו של כל נברא, חבויה תאווה נוספת, הלא היא התאווה לדעת את ה` ולהרגיש את מציאותו. תאווה זו אינה מתעוררת בליבו, אלא כאשר ימאס בתאוותיו הקודמות. אך מתוך שרוב הבריות מתאוות לאלו הראשונות ומייקרות את מציאותן עד סוף חייהן, הרי שאין תאווה רוחנית זו ניכרת אלא במתי מעט.
_x000D_
התאווה להרגשת הבורא עדינה היא מאוד וצריך לדעת איך לעוררה, ומשהתעוררה, כיצד להבעירה, וכשהיא בוערת כיצד לשומרה, כי בקלות ניתן לאבדה. תאווה זו מלפפת את לב האדם ומביאתו לידי חולי האהבה, עד שהוא זועק לבוראו: "נפשי חולת אהבתך". משזכה האדם להרגשת הבורא, יודע הוא כי כל תאוות העולם הזה, שלאורם צעד בעברו, לא ישוו לה, ומתוך כך הוא חומד אותה ומשמרה כעשיר הבהול על ממונו. בלעדיה, למת מהלך ייחשב.
_x000D_
האויב המסוכן ביותר לתאווה רוחנית זו הוא המאכל האסור. סגולתם של מאכלים אלו למחוק ולהעביר את הרגשתו הרוחנית של אוהב ה`. מרוב חריפות טומאתם, גם אם אכלם בשוגג, תאטום הטומאה את ליבו להרגשה רוחנית.
_x000D_
הסיבה שבגללה מתייחסים בני אדם בסלחנות ל"הידורם" של חולי הצליאק בבחירת המזון הנכנס לתוך פיהם, יותר מאשר להקפדתם של בעלי התשובה בכשרות המאכלים, אינה רוע לב, אלא חוסר מודעות לנזקי המאכלים האסורים. בעוד תופעות הלוואי של הגלוטן מותירות רושם הניכר לעין, אין האטימות הרוחנית נראית מן השפה ולחוץ. שמורה היא רק לאלו המבקשים את הרוחניות. רק הם ידעו היטב עד כמה מזיקים המאכלים האסורים להרגשה זו.

_x000D_