ר` דונש, מגדולי עשירי רוסיה היה, ומתוך חיבתו הגדולה לתורה וללומדיה נוהג היה לפזר מממונו להחזקתם. מן החביבות ביותר עליו היתה ישיבת נובהרדוק, שבראשה עמד ה"סבא", רבי יוסף יוזל הורוויץ.
באחד הימים הקיש על דלת ביתו רב צעיר. ר` דונש הכניסו לביתו וכיבדו בכבוד רב. הרב הצעיר שטח באוזניו את צרכיה המרובים של ישיבתו. ר` דונש הקשיב לדבריו בסבלנות וקצב את תרומתו. אלא מאי? ציפיותיו של הרב גבוהות היו מן התרומה שניתנה לו. כשנפרדו לחץ הרב הצעיר בעדינות את ידו של ר` דונש הגביר ושאל בנימוס:
– "האם יואיל כבודו להסביר לי דבר מה?"
– "בשמחה רבה", השיב ר` דונש בחיוך.
– "ראשית, מודה אני לך על שהואלת לתרום מממונך לישיבתנו הקדושה. אלא שלמרות נדיבותך הרבה, קושיה עצומה נתקשיתי. מדוע כאשר נכנס אליך ה"סבא" מנובהרדוק, אתה פותח בפניו את אוצרותיך ברוחב לב, ואילו לי הענקת סכום קטן יותר?"
ר` דונש חייך חיוך רחב והשיב: "הבדל גדול קיים בינך לבין ה"סבא". כפי שרואות עיני, באת אלי בבגדי שבת. מן הסתם אף רחצת וסכת את גופך טרם לבישתם. על דלת ביתי נקשת במתינות, ואת ידי לחצת בעדינות, כראוי לאדם העומד בפני עשיר. אתה מדבר עימי בכבוד רב, ולא נחה דעתך עד שקראתני: רבי. אלא שיודע אני, כבוד הרב, שאיני תלמיד חכם, שהרי לא למדתי הרבה מימי. נמצא שאם אתה מכבדני, הכבוד בא בעבור עושרי. מתוך כך מתאבן ליבי ומתקשה אני לפזר את כספי לצדקה.
לעומת זאת, כאשר נכנס אלי ה`סבא`, בבגדי חולין הוא בא. נוקש הוא על דלת ביתי בתביעה, ומתיישב על כסאי ללא בקשת רשות. בטרם מספיק אני להתיישב לצידו, הוא מייסרני בדברי כיבושין בניגון מוסרי, וכך הוא אומר: `דונש`ל, דונש`ל, מה יהיה אתך? דונש`ל, חביבי… הרי יותר מכסף אין לך כלום! כמה תורה למדת, דונש`ל? אה? מה תיקח איתך למעלה?
וכשמנגן ה`סבא` ניגונים אלו, נכנסים הם בליבי כמדקרות, ומרגיש אני את עצמי שפל ובזוי כציץ נובל. באותם רגעים מבין אני עד כמה פחות הוא ערכו של כספי, ומיד מתרחב ליבי ואני פותח בפניו את אוצרותי. שהרי אם לא זכיתי לתורה, לפחות אזכה לתמוך בלומדיה".
*
נתבונן מעט במבטו האמיתי של העשיר על עושרו. נבין את הלך חשיבתו ואת צעדיו המעשיים:
בראשית חייו נוטה האדם אל התאווה הגשמית, אל האכילה והשתייה. בנערותו מצטרפת אליו גם תאוות הבשרים. תאוות קיומיות אלו מרחיבות את כוח הרצון הילדותי-נערי ומכשירות אותו לקראת עלייתו בדרגה, אל תאוות העושר.
מעתה ירתום את כוח רצונו המתעצם ויתאימו ליעדו החדש, הלא הוא צבירת ממון. לשם מטרה זו יפנה את כל עיתותיו וכוחו. גם תאווה זו נועדה להרחיב את כלי הרצון האנושיים ולהעצימם. ואכן, חזקה היא תאוות הממון מהתאווה הגשמית. בעוד לתאוות הגשמיות יש גבול ומידה, לתאוות העושר אין גבולות, כדברי חז"ל: "יש לו מנה – רוצה מאתיים".
אלא שגם לתאוות העושר הציבה ההשגחה האלוקית גבולות, ושם מתחילה תאוות הכבוד. העשיר מכיר במגבלות עושרו, ולכן מוכן הוא להוזיל מממונו לטובת הכבוד.
בני המין האנושי אשר השֹביעו את יצרם הגשמי, וגם עושרם לא הביאם אל סיפוקם, יגלו עד מהרה כי גם הכבוד אינו נושא בכנפיו מזור לרצונם הפנימי, ובנדודיהם הם יתעלו לעולם החכמה.
חולי הרצון מתגלה, כאשר זכה האדם והגיע אל היכל החכמה, אך במקום להעפיל בעזרתה אל היכל ה`, הוא משתמש בה כדי למלא את תאוותיו. גם את החכמה הם הופכים לקרדום לחפור בו ולנסות למצוא בו מזור לרצונם החומרי.
חטאם הראשון של בני ישראל לאחר מעמד הר סיני היה חטא העגל. חטא זה מעלה תמיהות רבות. א. מדוע נזקקו בני ישראל לעגל זהב, לאחר שזכו להידבק בבוראם? ב. כיצד העלו בני ישראל על דעתם כי העגל העלם מארץ מצרים, וכפי שאמרו (שמות ל"ב, ד`): "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". וכי עגל העלם משם? ג. כיצד יצרו בני ישראל עגל מסכה, לאחר שניצטוו על ידי הבורא (שמות כ`, ב`): "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני… לא תעשה לך פסל וכל תמונה"?
אלא שהעגל לא היה תכלית בפני עצמה. הוא הוביל אותם בשביל שסללו למילוי רצונם העצמי. עשיית העגל וההשתחוויה לו, נועדו להכשיר את הלבבות לפריצת מגבלות המוסר. הם ידעו שעבודה זרה אין בה ממש. הם גם הכירו כי בוראם העלה אותם ממצרים, אלא שתאוותם הגשמית אטמה את ליבם. חוטאי העגל הכפיפו את חכמתם לתאוותיהם כדי להתיר גילוי עריות, שנאמר (שמות ל"ב, ו`): "ויקומו לצחק".
בחטא העגל השתחררו החוטאים מהתלות במשה איש האלוקים. בהשתחווייתם לעגל הזהב, הציבו את התאוות מעל הכול. ואמנם, את המילים (שמות ל"ב, ו`): "ויקומו לצחק", שהיו תוצאותיו של חטא זה, מפרש רש"י שכוונתם לגילוי עריות.
כשם שתהליך התפתחותו החיובי של הרצון עשוי שלבים שלבים, כך גם התהליך של ההידרדרות הרוחנית. בתחילה משתמשים תופשי החכמה בחכמתם בשירות תאוות הכבוד. לאחר מכן רותמים את שתיהן לתאוות העושר. ובסופה מחללים את שלושתן בעבור התאווה הבהמית.
ההבדל היחיד בין העלייה להידרדרות הוא, שבעוד הטיפוס משלב לשלב נקנה בעמל ובצעדים איטיים ומדודים עד ההגעה לרום הפסגה, ההידרדרות מתרחשת במהירות ואינה יודעת מעצורים, ולפיכך כמעט לא ניתן להבחין בשלביה השונים. כמאמר חז"ל (שבת ק"ד, א`): "בא לטמא פותחין לו", ומייד הוא נופל, ולעומתו: "בא ליטהר מסייעין אותו".
מחטא העגל ניתן ללמוד על החורבן העצום שבהכפפת החכמה לתאוות. סגידתו של החכם לעשיר ולעושרו מלמדת כי העושר עדיף בעיניו יותר מן החכמה, ובכך גורם הוא לעשיר לקמוץ את ידו.
אולי לכך התכוון ר` דונש בדבריו? אולי.