בני ישראל יצאו ממצרים. לאחר מאות שנות סבל, שעבוד וגלות, הם נשמו מלוא הריאות חירות. מיד, למחרת יום הגאולה, בעוד שכרון החופש מסחרר, נצטוו להתחיל לספור חמישים יום, כנאמר: (ויקרא כ"ג, ט"ו-ט"ז): "וספרתם לכם ממחרת השבת… עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום". באמצעות מצוות ספירת העומר, מודיעים להם: לאט לכם, המטרה עדיין לא הושגה. החופש שהושג אינו סוף הדרך, כי אם תחילתה, הצעד הראשון. עתה, הנכם בדרך להר סיני, שם תקבלו את החוקה האלוקית ותזכו לחירות רוחנית. זו המטרה.
אמנם הדרך לא היתה קלה, היו בה נסיגות ועיתות חולשה, אולם המטרה ניצבה באופן תמידי מול עיניהם, הכיוון היה ברור. הם ספרו ברציפות והתקרבו מיום ליום, עד שעמדו למרגלות הר סיני והביעו נכונות לקבל את התורה ממרום, התורה שתעצב את חיי העם בעתיד.
הספירה באה להגן מפני העייפות המכרסמת בלב כל עם, המדמה שבחירות מעול זרים השיג את מטרתו. הספירה שנערכת יום יום, היא רענון של שאיפות הגאולים, לבל יסתפקו במינימום שהושג, אלא ימשיכו ללחום ולהיאבק עד להשגת המקסימום, עד שיגיעו לפסגה הרוחנית של העם ולאושר הנכסף.
בכוחה של הספירה לקרב את העם נפשית למעמד מתן תורה. לא רק במדבר, כי אם בכל הדורות. היא מצביעה על הרצון הגדול ועל ההשתוקקות אל היום הנכבד שלבנו נכסף אליו.
בדומה לאסיר הסופר בכיליון נפש את הימים שנותרו לו עד ליום שחרורו, כך ספרו בני דור המדבר את הימים עד ליום שבו יזכו לעבוד את האלוקים למרגלות הר סיני. בספירה זו הפכו את חג הפסח למבשרו של חג השבועות. כך נוצר הגשר בין שני חגים אלו. הספירה המאחדת לימדה אותם שאין להפריד בין גאולתם הגשמית לבין גאולתם הרוחנית. אין הראשונה קיימת ללא רעותה.
מהפכות רבות שקעו בגלל עייפות גיבוריהן שהאמינו כי הגיעו לסוף הדרך, ואין עוד אל מה לשאוף. יציבותן של מדינות רבות שזכו ביום מן הימים לעצמאות, התערערה, משום שהמטרה האחרונה שנותרה להן היתה מאבקי שלטון מכוערים בין המשחררים.
ספירת העומר רואה ביציאת מצרים שלב חשוב ויקר, אך לא ייתכן להחליפו בסולם עצמו, בסולם העלייה הרוחנית והשלמות האנושית הגלומה במתן תורה של חג השבועות.
ככלה הממתינה בערגה לקראת יום כלולותיה וסופרת בדריכות את השבועות ואת הימים שעדיין נותרו עד ליומה הגדול, כך מתכוננת כנסת ישראל – הכלה, ליום נישואיה עם החתן – הקב"ה, והיא סופרת בציפייה את ספירת העומר.
כאשר אדם מצפה ומתגעגע למאורע גדול המתקרב ובא, מקובל לספור לאחור: עוד ארבעים ותשעה יום נותרו עד לאותו יום, עוד ארבעים ושמונה יום וכו`. ואילו אנו מוסיפים והולכים: היום יום אחד, למחרת שני ימים וכו`. כיוון זה של הספירה אומר דרשני!
אילו סודרה הספירה לאחור, הרי שמיד בתחילת הספירה היה האדם חש שעליו להמתין עוד תקופה ארוכה… ארבעים ותשעה יום. ההמתנה הארוכה המצפה לו עלולה לגרום פיק ברכים. לכן, אנו מתחילים מהמספרים הקטנים, מהימים שכבר עברו, וכך יוקל לנו.
חכמים שנו במדרש: "שבע שבתות תמימות, אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושים רצונו של מקום". לתמימות שבה עוסקת התורה קיימת משמעות כפולה: הימים צריכים להיות תמימים, וגם על ישראל, הסופרים, להיות תמימים.
קיימים שני סוגים של לוחות שנה. האחד הוא לוח שנה אשר מדי יום יש לתלוש בו דף. קיים גם לוח, שבכל יום יש בו מקום לרישומים שונים.
כאשר תמה השנה, בולט השוני ביניהם. בעוד הלוח הראשון יישאר ללא דפים, ייראה השני במלוא עוביו. נוסף לכך, אם השכילו לרשום בו דברים של טעם, הריהו נחשב לספר מלא עניין.
חייו של האדם משולים ללוח שנה. יש התולש מהם דף אחר דף, עד שלא נותר מה לתלוש, ויש המבין את חשיבותם של דפי חייו וממלא אותם עד תום בתוכן. גם ברבות השנים אין לו מה להתבייש בלוח זה, והוא מהווה נושא להערכה אמיתית.
על שבע השבתות המובילות לקראת מתן תורה להיות תמימות. לא נוכל לספור את הימים שנותרו עד לחג השבועות ולהחסיר בכל פעם מן המניין. צורה זו של תלישת דפים מן הלוח, אינה מקרבת אותנו להר סיני. נדרש מאיתנו ניצול עד תום של ימים אלו. רק עם תוספת של עוד יום גדוש תוכן ושל עוד שבוע גדוש משמעות, ניתן לגשת כראוי לחג מתן תורתנו.
ספירת העומר משמשת כמשל לחיים עצמם. אנו מתקרבים בכל יום למטרה, לעולמנו הנצחי. מצרפים עוד מעשה חסד ומוסיפים עוד מצווה, וכלשון בעל "חובת הלבבות": "הימים – מגילות, כתבו בהם כל אשר תחפצו שיזכר לכם". יש תכלית לימים העוברים, יש ייעוד ומטרה לשנים החולפות. מתקרבים אנו כל ימי חיינו אל הרגע שבו תתגלה לעינינו השכינה. דפדפנו דף ועוד דף בספר חיינו, ונוכחנו לדעת כי בנינו את עצמנו, את האדם השלם. רשמנו בספר החיים את הפרטים שאנו מעוניינים שיזכרו אותם, את מעשי המצוות.