רמאי מתוחכם היה לבן הארמי. העובר על קורותיו, החל מהנהגתו עם אליעזר, עבד אברהם, ועד לרגע הפרידה מיעקב בהר הגלעד – לא יכול שלא להתחלחל מהשיטתיות שבה התנהל סדר יומו של לבן.
מאידך, אותם מאורעות מעוררים התפעלות לנוכח כושר העמידה של יעקב אבינו, שפעם אחר פעם נפגש במעלליו של חמיו, ובכל זאת נאחז באמת.
חלף חודש מאז בואו של יעקב לחרן. בינו לבין לבן מתפתחת שיחה קובעת בקשר לעתיד. לבן שואל (בראשית כ"ט, ט"ו): "ועבדתני חינם? הגידה לי מה משכורתך". יעקב משיבו: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה". מצפים אנו שלבן יתמקח על מחיר העיסקה. אך לא! לבן מסכים מיד ואומר בנדיבות: "טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר". מדוע מקבל הוא את הצעתו של יעקב?
מכיון ומי שאין בכוונתו לשלם, אינו מתווכח. כשהסתיימו שבע שנות עבודתו של יעקב, לבן מעלים עין, ליעקב לא נותרה ברירה אלא לבקש את שכרו: "הבה את אשתי, כי מלאו ימי" (שם כ"א).
לאחר החתונה: "ויהי בבוקר, והנה היא לאה" (שם כ"ה). ומה עם הבטחת לבן לתת את רחל? לבן מתנצל: "לא יעשה כן במקומנו, לתת הצעירה לפני הבכירה…"
יעקב היה צריך לדרוש: תן לי את רחל כי את ההסכם קיימתי, ואם עלי לשאת גם את לאה, אף היא תהיה אשתי.
לפני שיעקב התעשת, מיהר לבן להציע: "מלא שבוע זאת, ונתנה לך גם את זאת". מדגיש לו לבן: "בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות".
האם לא היה אמור יעקב לברוח משם כמה שיותר מהר? כיצד אם כן הסכים לעבוד שבע שנים נוספות עבור אותה אשה שכבר התחייב לבן לתתה לו?
ברוח קדשו ידע יעקב אבינו כי רחל אמורה להיות אשתו. לכן, הוא מקבל את הדין: "ויעש יעקב כן, וימלא שבוע זאת", מסביר רש"י: "מה ראשונות באמונה, אף האחרונות באמונה, ואף על פי שברמאות בא עליו".
חלפו ארבע עשרה שנות עבודתו של יעקב בעבור שתי נשותיו, מבקש מלבן: "שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי" (ל`, כ"ה).
לבן מעוניין שיעקב ישאר, לכן הוא מדבר בחנופה: "אם נא מצאתי חן בעיניך, נחשתי, ויברכני ה` בגללך" (שם כ"ז).
לבן אינו מעלה בדעתו להציע שכר, ויעקב שואלו: "מתי אעשה גם אנוכי לביתי" (שם ל`). לבן מתחייב לשלם לו משכורת הוגנת.
יעקב אינו מאמין ללבן והוא פוסק: "לא תתן לי מאומה" (שם ל"א), אני אדאג לבד למשכורתי: "אעבור בכל צאנך היום, הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים… והיה שכרי" (שם ל"ב).
אני אקח רק את הנקודים, הטלואים והחומים. כל היתר יהיו שלך. אם תמצא בעדרי צאן שאינו נקוד, טלוא או חום, "גנוב הוא אתי" (שם ל"ג). לבן מסר ליעקב מעט צאן, חלושות וחולות.
לבן חשש שיעקב יחזור בו מהצעתו לכן הזדרז להסכים: "הן, לו יהי כדברך" (שם ל"ד), מפרש רש"י: "הלואי שתחפוץ בכך".
למרות שלבן הכיר את ישרותו של יעקב בארבע עשרה שנות עבודתו. הוא מרחיק את עדריו הרבים ממקום עדרו הזעום של יעקב: "וישם דרך שלושת ימים בינו ובין יעקב" (שם ל"ו).
אך יעקב ממשיך בעבודתו המסורה: "ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות" (שם).
ליעקב היו חששות. מה יקרה אם בעדר שלו יוולד צאן חלק, לא נקודים, טלואים וחומים – הרי הם יחשבו לגנובים, לפיכך: "ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשוף הלבן אשר על המקלות. ויצג את המקלות אשר פיצל ברהטים בשקתות המים, אשר תבאן הצאן לשתות לנוכח הצאן, ויחמנה בבואן לשתות" (שם ל"ז-ל"ח).
כך גדל עדרו של יעקב, הטלואים, הנקודים והחומים התרבו מאד, עד שהתורה מעידה: "ויפרוץ האיש מאד מאד, ויהי לו צאן רבות" (שם מ"ג).
יעקב אבינו נהג ביושר, ולא הניח לפני צאן לבן את המקלות אלא: "ובהעטיף הצאן לא ישים, והיה העטופים ללבן" (שם מ"ב).
בהושענא רבה, כשמבקשים מה` שיוריד לנו גשם, אנו מזכירים את זכותו של יעקב אבינו ואומרים: "מיחם במקלות בשקתות המים… הושע נא והושיעה נא, אבינו אתה". מהי זכותו הגדולה של יעקב אבינו אותה אנו מבקשים לעורר? בזכות שיעקב אבינו נהג ביושר עם לבן ולא ניצל את האפשרות לרמותו בשקתות המים, אנו מבקשים מהקב"ה שינהג בנו לפנים משורת הדין ויתן לנו מים.
צאנו של לבן גדל, גם צאנו של יעקב גדל מאד. לבן לא היה מסוגל להכיל זאת: "וירא יעקב את פני לבן, והנה איננו עמו כתמול שלשום" (ל"א, ב`).
יעקב אבינו עבד את לבן עשרים שנה, וכאשר מלאך נגלה אליו ומורה לו לשוב לארץ מולדתו (שם י"א-י"ג), הוא קם ויוצא לדרכו. אך מסע ההשפלות של לבן, טרם תם, הוא רץ אחריו כגנב ובא אליו בטענות: "מה עשית, ותגנוב את לבבי, ותנהג את בנותי כשבויות חרב" (ל"א, כ"ו).
האם נהג יעקב ביזיון בבנות לבן? והרי לבן עצמו נהג ביזיון בבנותיו וכעדותן של רחל ולאה: "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו, הלא נכריות נחשבנו לו, כי מכרנו, ויאכל גם אכול את כספנו" (שם י"ד-ט"ו).
בתום החיפושים אחר תרפיו, טוען לבן: "הבנות בנותי, הבנים בני, והצאן צאני, וכל אשר אתה רואה לי הוא" (שם מ"ג). היש שקר גדול מזה?! וכי הבנות בנותיו, הרי יעקב עבד עבורן ארבע עשרה שנה. וכי הצאן צאנו? והרי היה ביניהם הסכם, זאת מלבד העובדה שכל הברכה ששרתה בבית לבן היתה בזכות יעקב, וכעדות לבן: "נחשתי, ויברכני ה` בגללך" (ל`, כ"ז).
למרות הכל, יעקב נענה להצעתו החדשה של לבן: "ועתה לכה ונכרתה ברית" (ל"א, מ"ד). ושוב לבן מתעתע ביעקב, כאילו אי אפשר לסמוך על ישרו: "והמצפה אשר אמר יצף ה` ביני ובינך כי נסתר איש מרעהו. אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי, אין איש עמנו, ראה אלוקים עד ביני ובינך" (שם מ"ט-נ`). כמה קשה היא התחושה שחושדים בו שיענה את נשותיו. אבל יעקב מעדיף להתעלם ולשתוק, ולתת לאמת לנצח.