אנו חיים בתקופה שבה שולטים בעולם הישגי הטכנולוגיה הנובעים מתגליות מדעיות. כיוון שיוקרתו של המדע גדולה בימינו יותר מאשר אי פעם, לא ייפלא אם רבים מקבלים ללא פקפוק את מה שמכונה "המחשבה המדעית", שעל פיה נראה שכאילו קיימות סתירות בין תורה ומדע.
המושג "מחשבה מדעית" אינו מדויק ועלול להטעות. המדע אינו חושב, אנשי מדע הם המסוגלים לחשוב. לא פחות מכך מסוגלים לחשוב גם אנשים שאינם עוסקים במדע.
כבני אדם, מדענים אינם שונים מכל קבוצה אחרת. יש מדענים מאמינים ויש שאינם מאמינים, יש מדענים שמרניים ויש אנשי מדע מהפכניים. מצויים אנשי מדע ישרים, ולדאבוננו, יש גם אנשי מדע שאינם ישרים. לפיכך, בנושאים שאינם קשורים למדע, אין לדעותיהם של מדענים משקל וחשיבות יותר מלכל קבוצה אחרת. מתוך כך חיוני לקבוע בבירור מהי קביעה מדעית, ומהי קביעה הנובעת מהשקפת עולמו הסובייקטיבית של המדען.
את שפע המידע המוגש לנו ניתן לסווג לשלוש מחלקות עיקריות: א. עובדות מדעיות ב. תאוריות מדעיות ג. דעותיהם של מדענים.
המדע מתבסס על העיקרון שהעולם מתנהל על פי חוקיות קבועה, ולפיכך ניתן להסיק מסקנות מדעיות מתוך בדיקות נסיוניות. עיקרון זה הוא בסיסי בגישה המדעית.
הנחה זו תואמת במידה רבה את הגישה הדתית. גם גישה זו גורסת שהקב"ה יצר את עולמו כך שיפעל בצורה קבועה ומסודרת. האמונה הדתית מוסיפה, שסדירות זו כפופה לפיקוח אלוקי. ה` שיצר את חוקי הטבע, יכול לבטלם בכל עת. חז"ל מבהירים לנו כי הניסים נדירים. בנסיבות רגילות יש לחוקי הטבע עדיפות מכרעת, אולם עם זאת, חוקים אלו אינם מוחלטים.
בצד העובדות המדעיות, קיימות תאוריות שתפקידן לבאר את העובדות. תפקידה של התאוריה להסביר את המספר הרב ביותר של עובדות נסיוניות, תוך כדי שימוש במספר מועט ככל שאפשר של הנחות יסוד (אכסיומות). לדוגמה, התאוריה של ניוטון הסבירה את כל תנועות הכוכבים וכוכבי הלכת, וגם את תורת הכוחות והתנועה על פני כדור הארץ בעזרת ארבע הנחות. התאוריה האטומית של החומר ניסתה להסביר את כל עובדות הכימיה על ידי ההנחה שקיימים כמאה יסודות של החומר.
לתאוריות יש חשיבות חיונית למדע. הן יצירות בעלות דמיון נפלא, הן מלהיבות את אנשי המדע להתקדם, אבל הן אינן אמיתות מוחלטות. כיום, ברור לכל מדען רציני כי לכל תאוריה יש תקופת תוקף מוגבלת, עד שמתגלות עובדות שהיא איננה מסוגלת להסביר, ואז היא צריכה לפנות את מקומה לתאוריה חדשה. לפיכך, צריך לקבל כל תאוריה מדעית עם הסתייגות מסויימת. ההגדרה "הוכחה" אינה נכונה בקשר לתאוריה מדעית. אי אפשר להוכיח שתאוריה מדעית היא נכונה.
מידת האמון שיש לייחס לתאוריה מסויימת תלויה באופיה של אותה תיאוריה. יש להבחין בין מקצועות מעבדתיים כמו: פיסיקה וכימיה, שתאוריה יכולה להבחן בהם ללא קושי, לבין מקצועות לא מעבדתיים כגון: אסטרונומיה וגיאולוגיה. כלפי תיאוריות מן הסוג הראשון יש להתייחס בהסתייגות מעטה, ואילו אל תאוריות מן הסוג השני יש לגשת בהסתייגות רבה יותר, הכול בהתאם למהותה של התאוריה.
קיימת גם מערכת מידע שניתן לכנותה "מדענות", שבה מביעים אנשי מדע את דעותיהם הפרטיות הסובייקטיביות, כשהן מעוטרות בהילת המדע.
לאדם המאמין, יש דעות קדומות מוצקות במספר נושאים בתחום האמונה. ברור כי במאה ה-19, עת שררה בעולם התפיסה שסברה כי אנשי מדע הם אובייקטיביים לחלוטין, קשה היה לאדם המאמין למצוא את מקומו בחברה המדעית. אולם במאה ה-20 הוא מצא את מקומו בחברה זו ללא קושי. משעה שהתערערה הדעה בדבר דמותו קרת המזג וחסרת הרגש של המדען, ונתברר כי למדען הלא דתי "אמונות" משלו, שוב אין מעמדו של איש המדע הדתי נחות מזה של כל מדען אחר.
המדען הדתי קשור להשקפה המסורתית של התורה, ובקשר לעניינים הקשורים בכך, אלה הנחותיו והוא שואף לפתור כל בעיה בהתאם להנחות אלה. אך מבחינה זו אין יחסו למכניקת הקוונטים מדעי פחות מיחסו מאיינשטיין. כל עוד הוא מודיע על הנחותיו באורח ברור, וממשיך לפי שיטה הגיונית ומדעית, אין תרומתו נופלת בערכה מזו של חוקר אחר.
כאשר המדען הדתי מאמין באמונה שלמה בבסיס הראשון של התורה כי: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", כלומר, שהעולם אינו אקראי, אלא מתוכנן ונוצר על ידי הבורא, הוא אינו ניצב בפני כל קושי.
בנקודה זו מאמינים גם מדענים רבים בעלי שם שאינם דתיים. גם מהם נוכל לשמוע את הדעה שלא מסתבר שהסדר הנפלא המתגלה ביקום, נתהווה מעצמו. גם עצם הרעיון שהחומר נברא "יש מאין", שבדורות הקודמים נדחה בשתי ידיים כ"הנחה דתית", מועלה כיום יותר ויותר בחוגים מדעיים שאינם דתיים.
הרקע הפסיכולוגי לעימות בין דת ומדע הוא בעצם שאיפתו התת הכרתית של האדם להתנער מאחריות למעשיו, ומהודאתו בעולם בעל משמעות, ובתהליך של רציונליזציה – למצוא הסברים שכליים הסותרים את האמונה.
צד פסיכולוגי נוסף של העימות בא לידי ביטוי בשאיפת האדם לשררה ועוצמה. האדם ניצב מול עולם מסתורין עצום ומרגיש כטרף לאיתני הטבע, כאשר חרב המוות מונחת על צווארו מרגע הלידה. על רקע זה, עושה האדם שימוש מתמיד בכוחות היצירה שהבורא טבע בו, בנסיון להגדיל את כוחו ועוצמתו. פיתוח המדע כדי להשתלט על הטבע, בניית מבני ענק כהנצחת הפרעונים, היא מלחמה נגד מות האדם כניגוד לתכונת האלמוות של הבורא. מבחינה מסויימת, חיי הרוח של האדם החילוני מכוונים כדי לנסות ולהשתחרר ממיגבלות האדם והתלות בבורא.
4. כדאי לצטט מדבריהם של מדענים מפורסמים, שיש בהם כדי להבהיר את הנקודות שהוסברו לעיל.
אלדוס האכסלי, מדען והוגה דעות בן זמננו, היה מחסידי השערת האבולוציה. לקראת סוף ימיו, כתב מאמר בשם: "וידויו של כופר מקצועי". נצטט קטע מדבריו:
"היו לי סיבות לא לרצות שלעולם תהיה משמעות, וכתוצאה מכך הנחתי שאין לעולם משמעות, וללא שום קושי הייתי מסוגל למצוא נימוקים משביעי רצון להנחה זו… בעבורי, כשם שללא ספק בעבור רוב בני דורי, הפילוסופיה של חוסר משמעות היתה מכשיר לשחרור… ממערכת מסויימת של מוסר, התנגדנו למוסריות מפני שהפריעה לחופש שלנו".
פרופ` ויסמן, בספרו "הכוח הכל יכול של הברירה הטבעית" אומר:
"מוכרחים אנו לקבל את העיקרון של ברירה טבעית מפני שהוא נותן לנו את ההסבר היחיד של התכליתיות בעולם החי, מבלי שנצטרך להניח שהיא נוצרה ע"י כוח שרצה בה ויצר אותה בכוונה תחילה".
נסיים פרק זה בהבלטת האירוניה שבגישה החומרנית, השוללת את הכוחות הרוחניים בעולם. כפי שהוסבר, שאבה הגישה כוח מהרצון לשחרר את האדם מתלות בבורא, להפכו לאדון השולט בטבע, אולם מה השיגה למעשה? במקום לרומם את האדם היא השפילה אותו לתחתית המדרגה, הפכה אותו למכונה כימית, פרי המקרה העיוור, רובוט, אשר שונה מהטבע הדומם מסביב רק במידת התיחכום והמורכבות שלו!