שמונה מאות וחמישים שנה ישב עם ישראל בארצו. תקופה זו נחלקה לשניים: ארבע מאות וארבעים שנה נמשכה תקופת השופטים וראשית תקופת המלוכה עד שבנה שלמה המלך את בית המקדש. בית המקדש עמד על תילו ארבע מאות ועשר שנה, עד שנחרב על ידי גדודי הכשדים בראשות נבוכדנצר.
_x000D_
הבורא הבטיח לאברהם אבינו: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך, עד עולם" (בראשית י"ג). אך הבטחה זו של ישיבה "עד עולם" תלויה בתנאי ברור: "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ`). במשך עשרים ואחד הדורות שישב בהם עם ישראל בארץ, היו רבים שלא שמרו את כל מצוות התורה.
_x000D_
ה` שלח נביאים כדי להשיבם מדרכם הרעה: "גם כל שרי הכהנים והעם הרבו למעול מעל ככל תועבות הגויים, ויטמאו את בית ה` אשר הקדיש בירושלים. וישלח ה` אלקי אבותיכם עליהם ביד מלאכיו, השכם ושלוח, כי חמל על עמו ועל מעונו. ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, עד עלות חמת ה` בעמו עד לאין מרפא" (דברי הימים ב`, ל"ו).
_x000D_
בית המקדש הראשון נחרב בגלל שלוש עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אולם, נעילת השערים וגזר הדין לא באו אלא מחמת העבירה של חילול שבת. כדברי הנביא: "ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת… והצתי אש בשעריה ואכלה ארמונות ירושלים ולא תכבה" (ירמיה י"ז, כ"ז). הפסוק בא להורות שבמקום שיש חילול שבת הדליקה מצויה, "ולא תכבה", בשעה שאין בני אדם מצויים לכבותה, והוא יום השבת (רד"ק).
_x000D_
"ויהי בשנת התשיעית למלכו, בחודש העשירי (חודש טבת הוא עשירי לניסן), בעשור לחודש, בא נבוכדנצר מלך בבל, הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דייק סביב. ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו" (מלכים ב`, כ"ה).
_x000D_
נבוכדנאצר הגיע לירושלים פעמיים, בשנת 3320 ובשנת 3327. בפעם הראשונה הוא חזר לארצו עם חלק מכלי המקדש ועם "ילדים אשר אין בהם כל מום" (דניאל א`, ד`). ביניהם היו דניאל, חנניה, מישאל ועזריה.
_x000D_
בפעם השנייה הוא בא כדי לדכא את מרד המלך יהויקים ולהמליך את יכניה במקומו. הבבלים לא הפסיקו את המצור על העיר, כיוון שנבוכדנאצר חשש שגם יכניה ימרוד בו. לאחר שלושה חודשי מצור הסכים יכניה לצאת לבבל, שם ישב בכלא במשך עשרות שנים עד מיתת נבוכדנאצר. גם הפעם לקח מלך בבל מכלי המקדש, והגלה לבבל עשרת אלפי יהודים, ביניהם "החרש והמסגר", שהם חכמי ישראל. בתוכם היו יחזקאל הנביא ומרדכי בלשן, הוא מרדכי הצדיק ממגילת אסתר.
_x000D_
לאחר יכניה המליך נבוכדנאצר את צדקיהו. בשנת שבע למלכותו – 3334 – הפר צדקיהו את שבועתו ומרד במלך בבל. בפרוס השנה, יצא נבוכדנאצר עם חיילים רבים מאד כדי לכבוש את העיר ולהחריב את בית המקדש.
_x000D_
לפני התקרבו לעיר, עסק מלך בבל בניחושים שונים, כדי לדעת את הדרך אשר ילך בה. נבוכדנאצר קצף גם על עמון ועל מצרים, ורצה לדעת על מי לשפוך תחילה את חמתו. כך מפורש בנבואת יחזקאל: "כי עמד מלך בבל אל אם הדרך בראש שני הדרכים לקסם קסם, קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד" (יחזקאל כ"א, כ"ו). תוצאת מלאכת הקסמים הצביעה על ירושלים כמטרה ראשונה.
_x000D_
למרות "סימנים" אלו, נבהל המלך וחשש להמשיך בדרכו. עד כה היתה מטרתו הכנעת העיר, אבל עתה, כאשר התכונן להחריב את בית המקדש ולהגלות את העם, התעוררו ספקות בלבו. הן כבר למעלה מ-400 שנה עומד בית המקדש על תילו, וכל אויב שזמם להחריבו- לא הצליח במזימותיו, כי אלקי אברהם היה בעזרת העם.
_x000D_
נבוכדנאצר קבע את מחנהו בעיר רבלה בצפון ארץ ישראל, ומשם עודכן בכל שלבי התקדמות המצור.
_x000D_
בראש חייליו שלח המלך את נבוזראדן, "רב טבחים", על שם מעשי הרצח שביצע בזמן כיבוש העיר והמקדש. נבוכדנאצר עצמו נכנס לעיר הקודש רק לאחר שריפת בית המקדש.
_x000D_
לכידת עיר בירתם של היהודים נחשבה בעיניו ככיבוש קל, מערכה של חודשים ספורים בלבד. בהתקרבו לחומות ירושלים, החל מיד בהכנת סוללות ודייק סביב העיר. המצור החל ללא עיכובים והכול התנהל לפי תכניתו. אך בין היהודים היו גיבורי כוח וגיבורי רוח, נביאים, חברי סנהדרין ותלמידי חכמים. הכהן הגדול עמד בראש הכהונה במקדש, והמלך צדקיהו בארמונו עם שריו ועם ראשי חייליו. הללו התנגדו לכיבוש.
_x000D_
"כשבא אותו רשע עם המלכים לירושלים, דימו ללכדה בזמן מועט, והקב"ה היה מחזק את אנשי ירושלים עד השנה השלישית – אולי יחזרו בתשובה. והיו גבורים בירושלים עד אין חקר והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים מהם חללים הרבה, והיה שם גבור ושמו אביקא בן גברתי, כשהיו אנשי החיל מקלעים אבנים גדולות להפיל את החומה – היה מקבלן בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, וגרם העוון ובאה רוח והפילתו מן החומה ומת. באותה שעה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים" (ילקוט שמעוני איכה א`).
_x000D_
מדי יום הגיעו לירושלים יהודים מהכפרים ומהעיירות, והתקבצו כולם בעיר הקודש. ירושלים נתנה הגנה פיזית ורוחנית כעיר מבוצרת שהשכינה שורה עליה. האוכלוסייה בעיר, בעת המצור היתה גדולה פי כמה ממספר תושבי העיר הקבועים. משערים שהיו בה לפחות כשני מיליון יהודים בשעת החורבן. הצפיפות הרבה יצרה מתיחות רבה בעיר, ולא היה מנוח ליושביה.
_x000D_
נבוזראדן בטח ברוב חיילותיו ובכלי מלחמתו, ושיער שהעיר עומדת ליפול לידיו עד מהרה. אולם, עדיין לא הגיעה שעתה של העיר ליפול ביד הבבלים. חיילי היהודים עמדו בפרץ ונלחמו בנחישות. לאחר מספר שנים גילה נבוזראדן קוצר רוח והחליט להסיר את המצור ולשוב לבבל. רק אז, מפרש המדרש, נתן לו הקב"ה סימן ששעת הניצחון מתקרבת.
_x000D_
נקודת ההתחלה, הנקודה הקובעת, חלה בעשרה בטבת. ביום זה החל תהליך שסופו חורבן.
_x000D_
בעשרה בטבת, היום שבו סמך מלך בבל מצור על חומות ירושלים, עדיין ניתן היה לעצור את העגלה המידרדרת במורד.
_x000D_
עשרה בטבת חקוק בלוח היהודי מאותה שנה שבה הגיע נבוכדנאצר לירושלים כדי להחריבה. המצור שהוטל על עיר הקודש, משול לחבל הקשור לצוואר אדם תלוי, בטרם הורדת המשטח שעליו הוא עומד. כמעט אין אפשרות להתחמק מהאסון הקרב ובא.
_x000D_
תשעים ושמונה ימים יש מראש השנה ועד עשרה בטבת, כמספר הקללות הכתובות בפרשת התוכחה במשנה תורה.
_x000D_
תחילת הפורענות היתה חמורה כנפילת העיר וכחורבן הבית.
_x000D_
אילן שיש לו שורש וענפים, כשרוצים לעוקרו, מחלישים את שורשו, את חיבורו לאדמה. גם בית הנתמך ביסודות חזקים, תחילת החורבן היא כשהיסוד שלו נעשה רעוע. לאחר מכן קל יותר לעקור את האילן או להרוס את הבית.
_x000D_
אמרו חכמים: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, מעלים עליו (נחשב במרום) כאילו הוא החריבו". בכוחו של כל דור לעורר רחמי שמים, כדי שה` יבנה את בית הבחירה. כל עוד הישועה לא באה, סימן הוא שעדיין לא שבנו מחטאינו ואנו נמקים בעוונותינו ובעוונות אבותינו ומשהים את הקץ מלבוא. לכן, נחשב הדבר כאילו, חלילה, אנו גרמנו להמשך החורבן.
_x000D_
תענית עשרה בטבת נקבעה לאבל ולצער על חורבן בית המקדש וגלות ישראל. אולם לא גלות עולם גזר ה` על עמו ולא חורבן נצח חרץ בגורלם. הגלות, החורבן והצער – ארעיים הם.
_x000D_
הצער ביום זה מורה גם על תקווה, על תקווה של בנים שלאחר אלפי שנה עדיין נושאים עיניים למרום, ומקווים לחזות בעיניהם בירידתו של הבית השלישי מתוקן ועומד על תילו.

_x000D_