– "מה אתה עושה בארמון המלך?" – שאל הבן את אביו הווזיר כשחזר מן הארמון לעת ערב.
– "אני מייעץ למלך, כאשר הוא אינו יודע כיצד להחליט" – ענה הוזיר בחשיבות.
– "האם אוכל להצטרף אליך מחר?"
– "בהחלט" – ענה האב ושמח על כך שבנו מגלה ענין בעבודתו.

למחרת נטל הוזיר את בנו, ויחד צעדו אל הארמון. כשעברו בגינת הנוי המקיפה את הארמון, הבחינו שניהם במלך שישב באותה עת על ספסל מלכותי, תחת עץ התפוזים. ידו של המלך שעונה היתה על מסעד הספסל תומכת בראשו. על מצחו של המלך ניכרו קמטי מחשבה רבים ועמוקים.

– "משהו מאוד חשוב מטריד את מנוחתו של המלך" – לחש הווזיר המומחה באוזני בנו.
משהבחין המלך ביועצו המסור נענע את שרביטו ואותת לו להתקרב.

– "שמח אני שהגעת יועצי היקר. טרוד אני מאוד,  על כי חשקה נפשי ומתאווה ליבי לסעודת חצילים. אוהב אני חצילים עד מאוד, אך איני יודע אם טוב הדבר או לא, מה דעתך על חצילים יועצי היקר?"

חשב הוזיר מעט וענה: "חצילים הוד מלכותו? אוהו… חצילים הם דבר נפלא! ממש מעדן מלכים! מתאים מאוד לאדוני לסעוד את נפשו בחצילים. אדוני יודע מה אפשר לעשות עם חצילים? אוהו… השמים הם הגבול, מה לא? אפשר בתנור ואפשר על האש, אפשר בנוסח רומני ואפשר בסגנון מרוקאי, אפשר עם מיונז ואפשר בטחינה. בקיצור, אדוני המלך, חצילים הם משהו לא רגיל. אני מוכרח להודות שיש לאדוני טעם נפלא.

חשב המלך מעט, בלע את רוקו, ואמר: "אתה יודע? במחשבה שניה? בעצם אינני רוצה לאכול חצילים. רק מן המחשבה על כך תוקפת אותי צרבת. אני שונא חצילים.

– "ודאי אדוני" – ענה הוזיר בלי למצמץ – "חצילים אינם מועילים לבריאות, החציל מאכל עניים הוא. רובו גרגרים וחומצות ואין הוא יאה לאניני טעם. יש לאסור באופן מידי את גידול החצילים בכל רחבי הממלכה. חצילים הם המאכל הגרוע ביותר שהצמיחה האדמה".

– "יפה יעצת לי" – החמיא המלך ליועץ ונרדם.
– "תגיד אבא" – לחש הבן לאביו – "ככה יועצים למלך? רגע אחד חצילים הם מעדן וברגע השני הם הופכים למאכל בהמה? חצילים הם טובים או רעים? תחליט אבא".

– "אני יועץ של המלך, לא של החצילים" – השיב הוזיר לבנו בלחישה.

חצילים בבית המוסר
כבן לעם היהודי פוחד אני מאוד מן המוסר האנושי. מוסר זה לימד את סבתי וסבי כי אפשר ובני אדם הגונים וישרים, יהפכו בן לילה לתת-חיידקים. באותה מידה חושש אני גם מן הערכים האנושיים. מדוע? כיון שהם איפשרו ל"מומחי המוסר" הגרמנים לקבוע שסבי וסבתי הם תת-חיידקים.

כאשר אני שומע את אבירי הצדק והמוסר מאלילים את הדמוקרטיה ואת ערכיה הנאורים, תוקפת אותי צרבת היסטורית. אולי זה משום הביטחון האדיר בצדקתם או אולי בגלל הפנאטיות הדתית השזורה בקולם?
שלא תבינו אותי שלא כהלכה. בהן צדק הנני מצהיר כי מעדיף אני את הדמוקרטיה על פני אחותה הדיקטטורית. גם את המוסר האנושי מעדיף אני על פני האנרכיה החוליגנית, אלא שלמרות זאת – בניגוד לאחרים, אני חושש משניהם ופוחד מפניהם, יודע אני שעל אף ידידותם לסביבה מסוכנים הם עד מאוד.

סדום וגרר כמשל
בפרשת וירא פוגשים אנו בשתי מדינות אשר מכנה משותף קיים ביניהן. האחת – הדמוקרטיה הראשונה בהיסטוריה, הלא היא סדום המעטירה, והשניה – ארץ גרר הפלישתית, מדינת המוסר והערכים הנאורים.

כן חברים יקרים… גם בסדום היו חוקים… והם נקבעו… איך לא… על ידי הרוב. אהה… נכון מאוד… בדיוק כמו אצלינו. גם שופטים היו שם וגם זרוע אוכפת. אלא שבשונה מן הנהוג במחוזותינו – בסדום לא נשאו פנים לאיש. כשהתגלתה שחיתות בזרועות השלטון, לא נשאו הסדומאים פנים למנהיגיהם והעמידום לדין. בסדום גם הזרוע השופטת נתונה היתה לביקורת ציבורית. משהעז לוט להכניס אורחים לביתו, בניגוד לחוקי העיר, הגיע הרוב הדומם אל ביתו כדי לאוכפם ובכל מחיר!!! האם נוכל לומר כי סדום היתה מדינה מוסרית, רק משום שחוקיה נחקקו על ידי הרוב? האם בשל היותו רוב כמותי הופך הרוב לצודק?

הרוב יכול לחוקק חוקים ככל העולה על רוחו. הוא יכול לחוקק חוקי הגירה מוסריים, ובאותה נשימה גם חוקי סדום. מי יקבע אם החוק הוא מוסרי? הרוב כמובן. אולי בשל עובדה זו תבינו לרוחי שטענת "הרוב קבע" אינה גורמת לי התרגשות יתירה. אלא מה? תאמרו מוסר אנושי טבעי אוניברסלי יש בו באדם? מוסר פנימי ומצפוני? נו נו… ארץ גרר תוכיח.

ארץ גרר אמנם לא היתה דמוקרטית, אבל מוסר? היה גם היה. כאשר הגיעו אברהם ושרה לבית הנתיבות בגרר, נשאל אברהם על ידי פקידי ההגירה המקומיים לזהותה המשפחתית של שרה אשתו. לאחר שהתברר להם כי אחותו היא, הובהלה שרה אל ארמון המלוכה. בלילה הוברר לאבימלך מלך גרר כי שרה אינה אחות אברהם, אלא אשתו, והוא נאלץ להשיבה לאברהם, כשטענה קשה בפיו: "מה עשית לנו ומה חטאתי לך, כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדלה. מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי" (בראשית כ`, ט`).

נראה מן הפסוקים כי אבימלך הזדעזע מעצם המחשבה על שכמעט ונשא אשת איש, והוא גוער באברהם על שביקש להכשילו בחטא מוסרי המנוגד לחוקת המדינה ולעקרונות המוסר הגררי. אברהם אינו מתכחש לעובדות, ומשיב לאבימלך: "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי".

למרבה הפלא אבימלך שותק למשמע תשובתו של אברהם. אם תשאלו להערכתי? כיום ויכוח מעין זה לא היה מסתיים באופן זהה.

– "באמת?" – היו משיבים בני בניו הישראלים – "האם אתה מתכוון שכל מי שאין בו יראת אלוקים נחשב כרוצח פוטנציאלי? מה? אתה בעל הבית על המוסר? מי שמך? חוץ מזה, בא ואראה לך כמה דתיים ש…. על "האם המרעיבה" שמעת? על "האברך הדורס"? ואל תשכח… החרדים לא משרתים בצבא!!! אתה תטיף לנו מוסר? תתבייש לך".

ובכן חברים יקרים – אברהם אבינו לא הטיף מוסר לאבימלך, לא ניסה לשנותו וגם לא טען לעליונות מוסרית. יתירה מזו – נראה כי מלך גרר נפגע ממעשהו של אברהם יותר מאשר מתשובתו. משאלת אבימלך נראה כי הסדר המוסרי-חברתי בגרר תקין היה ולא היה, בו כדי לגרום לאברהם לפחד ולשנות מדיבורו, ועל כן נתפלא אבימלך ממעשהו החריג של אברהם אבינו.

בדברי תשובתו של אברהם לאבימלך מונח יסוד מוסרי חשוב עד מאוד, עד שניתן לומר כי מערכת המוסר כולה נסמכת עליו.

אברהם אינו טוען לאי מוסריות בגרר, הוא גם אינו טוען כי אנשי גרר פועלים בניגוד לחוק הגררי. בתשובתו לאבימלך תוהה אברהם אבינו באשר למקורותיו האנושיים של המוסר הגררי.

וכך מבאר המלב"ים את תשובתו של אברהם אבינו לאבימלך: "הודיע לו שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול וחקק לו נימוסים ישרים, והרגיל את עצמו במידות טובות על פי עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה, הכל על פי מידת שכלו. בכל זאת – לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאוותו לעשות רע – שתמיד יגבר שכלו על תאוותו, כי בהפך עת תבער בו אש תאוותו אל אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח, לנאוף ולעשות כל רע. רק כח אחד נמצא בנפש האדם אשר בו נוכל לבטוח שלא יחטא, והיא מידת היראה השתולה בנפש, שממנה יסתעף סעיף אחד שהיא יראת אלקים, עת תמלא הנפש מיראת אלקים, המשקיף על נגלהו ונסתריו, והצופה את כל מעשיו, אז גם עת יגבר עליו יצרו, יירא ויבוש מהמלך הגדול הרואה את כל מעשיו ויזהר מעשות רע…"

"הגם שראיתי עמך שהם בעלי מידות טובות, עושים משפט וצדקה, ולא ראיתי בהם שום דופי, רק חסרון אחד שאין יראת אלקים במקום הזה… והרגוני על דבר אשתי. לא אוכל לבטוח בם, בעת שיראו אשה יפה ותבער בם אש התאוה, לא יוכלו לכבוש את יצרם ויהרגו אותי, מאחר שלא יראו אלקים. השכל לבדו ונמוסים שכליים לא יעמדו בפני זרועות התאוה".
צו מוסרי, יהיה אשר יהיה, אינו יותר מאשר מגדלור חברתי, המורה לרוב הדומם את הדרך הרצויה לו. השאלה אם צו זה נכון, צודק או אמיתי אינה רלוונטית. ברגע שהרוב החליט שזהו הצו המוסרי הנכון והראוי, הוא הופך לכזה.

לשיטתו של אברהם, כל עוד הקוד המוסרי מקודד בידי אדם, מסוכן הוא גם אם ברגע זה הוא אכן תואם את "הצדק והיושר" העכשויים. מדוע? כיון שרוב הקובע בעצמו את ערכי המוסר, רשאי גם להפר אותם או לשנותם במידת הצורך. כשמגיעה אשה יפה לממלכה הגררית, ומתברר שאשת איש היא, האם אין בני הממלכה רשאים לעצב מחדש את הצו המוסרי? אנשי גרר אינם נוהגים לשאת נשים נשואות, אולם רשאים הם בהחלט להרוג את הבעל כדי להתיר את האישה להנשא.

אמנם – גם כאשר הצו המוסרי הוא אלוקי ומן השמיים לידתו, עדיין יכולים בני האדם בכח בחירתם להתכחש לו, אלא שבאותו רגע יהפכו ללא מוסריים גם בעיני עצמם. הם ייאלצו לחיות עם העובדה שחוטאים הם. כאשר מקורו של הצו המוסרי בשמיים, לעולם לא יוכלו בני האדם לשנות את הצו האלוקי ולהתאימו לתאוותיהם וגחמותיהם.

כשמנסים לוחמי החופש וזכויות האדם להשחיר את פניהם של שומרי המצוות, ולהציגם כחשוכים ומנוונים, אינני מתרגש. את תפישתי המוסרית אינני בונה לפי עמדה פוליטית. ההחלטה לגרש את ילדי העובדים ה"זרים", זהה לחלוטין להחלטה על גירושם של ילדי גוש קטיף. את המצפון המוסרי שלי אינני מעדכן לפי צו האופנה האירופאי אלא לפי תורת ישראל.
הצו המוסרי של תורת ישראל, אולי אינו תואם את תפישת עולמם של השיוויונאים הישראלים, אולי הוא "חשוך" מדי עבורם אך ההיסטוריה מלמדת שהצו המוסרי היהודי הוכיח את עצמו, והצליח להגן על העם היהודי ובכך לשמר את עדינותו המוסרית.

לא אנחנו תרמנו לעולם את ספרטה הדמוקרטית. אנחנו גם לא חתומים על תצוגות הגלדיאטורים בקולוסיאום של רומא. המוסר היהודי העתיק ליווה אידיאות רבות אל מנוחתן הנצחית, והוא נותר רלוונטי גם היום.
אם רוצים ידידי הלוחמים להשליך אל מדורת השבט את ערכי המוסר היהודיים, יואילו בטובם להתמודד עם אזהרתו הנצחית של אברהם אבינו: "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני".

עם המחליף ערכים אלוקיים במוסר אנושי,יאלץ להתמודד עם תופעות הלוואי של השתלה זו. בעוד המוסר האלוקי המושת על האדם משמיים מחייבו להתאים את רצונותיו לרצון בוראו, המוסר האנושי מותאם לרצונו של האדם ומשתנה עם שינוי הרצון.

איך אמר הוזיר? "אני יועץ של המלך, לא של החצילים".