לאחרונה נתבשרנו כי קופות החולים החלו בשיווק מינוי רפואי לידידינו הטובים ביותר. לא עוד נדבות, לא עוד אפליות, מעתה תהפוך הרפואה החייתית לשוויונית. אם עד היום רק בני עשירים, הגרים צפונה מכאן, יכולים היו להרשות לעצמם להגיע לרופא, הרי שמרגע זה יכול כל כלב או חתול לגשת לבדיקה תקופתית אצל רופאו האישי. כן, גם אם הוא מתגורר בדרום תל אביב. רפואה לכווולם!
_x000D_
_x000D_
אין ספק כי התגברה מאוד בעולמנו המודעות לצערם ולסבלם של בעלי חיים. אגודות שונות נוסדו למענם ועמותות בינלאומיות דואגות לזכויותיהם. אך האם חמלה זו מלמדת כי המין האנושי הפך למוסרי יותר? לטוב יותר? לאיכפתי יותר? לכאורה נראה שכן. אבל קצת כואב לי להשבית את השמחה, אינני בטוח בקביעה זו.
_x000D_
_x000D_
אירופה הינה ללא ספק החלוצה בדאגה לבעלי חיים ולזכויותיהם. כבר בשנת 1889 נאסרה השחיטה היהודית בסקסוניה ובשוויץ, בעקבות פעילותן של אגודות להגנת בעלי חיים ולאנטישמיות קלה. לטענתן, השחיטה היהודית גורמת צער רב לבעלי החיים בעת שחיטתם, לכן הם פעלו במרץ לאוסרה. ב-14 לאוגוסט 1902 אסר הצאר הרוסי את השחיטה היהודית בפינלנד. בנורבגיה התקבל האיסור על השחיטה ב-21 בנובמבר 1929. מובן מאליו כי גם בגרמניה הנאצית נאסרה השחיטה היהודית. באוסטריה התקבל האיסור על השחיטה הכשרה רק בשנת 1958. כיום אסורה השחיטה היהודית במדינות: נורווגיה, שבדיה, שוויץ והולנד.
_x000D_
_x000D_
האם הפכו אזרחי אירופה לטובים יותר? דווקא יבשת זו שפעלה כה רבות לטובתם של בעלי חיים, היא האחראית למותם של בני אדם יותר מכל יבשת אחרת! האין זה מוזר כי החמלה שמגלים אנשים כלפי בעלי חיים, מאבדת מתוקפה ומעוצמתה כאשר נדרשים הם להשתמש בה גם כלפי בני מינם? את ההסבר לכך ניתן למצוא בסיפור הבא.
_x000D_
_x000D_
רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, המנהל הרוחני של ישיבת סלבודקה, ביקר בגרמניה לפני מלחמת העולם השניה, ונחשף לחיבתם של בני העם הגרמני לבעלי חיים. היה זה כשיצא לרחובה של עיר בחברת מלוויו. על אחד הספסלים הפזורים לאורך השדרה ישבה אשה גרמניה, החזיקה בידיה כלב קטן ו…נישקה אותו. הרב הזדעזע והפטיר את הפסוק: "זובחי אדם, עגלים יישקון" (הושע י"ג, ב`). לשאלת מלוויו הסביר הרב את דברי הפסוק: "במקום שמנשקים בעלי חיים, עלולים לזבוח בני אדם".
_x000D_
_x000D_
חמלתם ורגישותם של אזרחי אירופה נוכח סבלם של בעלי חיים, פסחה משום מה על בני העם היהודי. בצייתנות ראויה לציון השתתפו אזרחים אלו בהמרת מעמדם של היהודים מבני אנוש לתת חיידקים.
_x000D_
_x000D_
על עובדה אחת לא ניתן להתווכח. בעוד חמלתם של אזרחי אירופה הנאורים לא נדדה אל מין האדם, ואיפשרה להפוך את בני אדם לאפר, מתעוררת חמלתם של אוהבי האדם גם מול בעלי חיים. מדוע?
_x000D_
_x000D_
התורה מצווה את היהודי על "צער בעלי חיים" ואוסרת עליו להקשות את ליבו מול סבלו של כל יצור. היא מחייבת אותנו לסייע בפריקת המטען מעל גבו של חמור שהגיע לאפיסת כוחות. ראוי לציין כי חובה זו תקפה גם אם נתמזל מזלו של חמור זה לשרת את שונאינו. וכך נאמר (שמות כ"ג, ה`): "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו".
_x000D_
_x000D_
לא רק לפרוק את משא החמור אנו מצווים, אלא גם לעזור בהטענתו מחדש, וכך נאמר (דברים כ"ב, ד`): "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך, והתעלמת מהם, הקם תקים עמו".
_x000D_
_x000D_
כאשר אנו ניצבים בפני שתי מצוות אלו בו זמנית, או לפרוק או לטעון, מצווה אותנו התורה לסייע בפריקה, ורק לאחר מכן בטעינה, מפני צערו של החמור המתמוטט. התורה מתחשבת בצערו של בעל החיים. האם מעלים אתם בדעתכם אפשרות שבה תצווה התורה להקדים את הטענת החמור לפני פריקת משאו של החמור המתמוטט? ובכן, ישנה אפשרות כזאת. במקרה שהחמור המשווע לפריקת משאו שייך לאוהבנו, ואילו החמור הממתין להטענה שייך לשונאינו – במקרה זה מצווים אנו לסייע בהטענת חמורו של שונאינו, ורק לאחר מכן לפרוק את משא חמור אוהבינו.
_x000D_
_x000D_
על פי תורת ישראל, בעלי החיים נבראו לשרת את האדם, וכבר ציוה הבורא את אדם וחוה בגן עדן (בראשית א`, כ"ח): "מלאו את הארץ וכיבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ".
_x000D_
_x000D_
אין מעמדם של בעלי החיים זהה למעמדם של הנבראים בצלם אלוקים. בני האדם רשאים להשתמש בבעלי חיים לצרכיהם, לאכילה או לחרישה, לצמרם או לעורם, אך עם זאת אוסרת תורתנו לצער בעלי חיים ללא צורך.
_x000D_
_x000D_
אם כדי לכסות את גופו רשאי האדם לשחוט בעל חיים, אם כדי לקיים את גופו רשאי האדם לשחוט את בהמתו, לצרכי נפשו על אחת כמה וכמה.
_x000D_
_x000D_
הסיבה שבגללה מצווה התורה להקדים את טעינת חמור השונא לפריקת חמורו של
_x000D_
האוהב היא כדי "לכוף את יצרו". כפיית היצר ואכיפת הרצון בסיוע לזה שאיננו חפצים ביקרו חשובה היא, עד שאין אנו נדרשים להתחשב בבעל החיים המתייסר. ההלכה מתייחסת גם ליצר השנאה שאותו עלי לכוף ולשנות. הצדק ההלכתי אינו רק משפטי, כי אם גם מוסרי. יעדו העליון: חינוך האדם ועיצובו מחדש.
_x000D_
_x000D_
כפיית הלב להושיט עזרה לשונא, בכוחה להקהות רגשי עוינות ולפתוח פתח ליחסים משופרים יותר.
_x000D_
_x000D_
המצוה לדאוג לבעלי חיים אינה נובעת מרעיון שוויונם של בעלי החיים לבני האדם, אלא מהכרת טובה על שרותם בעבורנו. רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, המשגיח הרוחני של ישיבת "כנסת חזקיהו", היה מניח קערת חלב לפני חתול. כשנשאל על ידי תלמידיו מדוע הוא רואה לנכון לעשות זאת, ענה להם: חתול זה מסתובב בשטח הישיבה זה זמן מה, ומסתבר שהוא האחראי הישיר לאי הימצאותם של עכברים באיזור הישיבה. האם אין ראוי הוא להכרת טובה בשל כך?
_x000D_
_x000D_
הפיכת ערך הדאגה לבעלי חיים לערך עצמאי מסוכנת היא, ואפשר שתגרום לו לאדם להעדיף את טובת בהמתו על טובת בן מינו. כך ציטט הרב נתן צבי פינקל זצ"ל את הפסוק: "זובחי אדם עגלים יישקון". מי שנושק לכלבו מתוך רעיון של העלאת בעל חיים למדרגת אדם, לא מן הנמנע שישוב בזמן מן הזמנים להוריד את האדם אל מתחת למדרגת בעלי החיים, ויקים עבורו מחנות ריכוז והשמדה. לעומת זאת, מי שמעלה את דרגתם של בני האדם מעל לבעלי החיים, תזלוג חמלתו גם לעולמם של בעלי החיים, שהם משרתיו הנאמנים.
_x000D_
_x000D_
פרט נוסף המראה את דאגתה של התורה לרווחתם של בעלי חיים הוא האיסור ההלכתי לאכול לפני שנתן מאכל לפני בעלי החיים שברשותו: "אסור לו לאדם שיטעם כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו. שנאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" (דברים י"א, ט"ו), ורק אחר כך: "ואכלת ושבעת". חובה על האדם לדאוג תחילה לנתונים למרותו, שאינם יכולים לדאוג לעצמם.
_x000D_
_x000D_
העובדה הבאה התרחשה בימי השואה. בתחנת הרכבת של העיר נייטרא שבסלובקיה עמדה רכבת שפניה היו מועדות לאושוויץ. מתוך אחד הקרונות הדחוסים במשא אדם, בקעה קריאתו של יהודי הנידון להשמדה אל רעהו, הניצב על הרציף:
_x000D_
_x000D_
"השארתי בבית תרנגולות. הן לא אכלו ולא שתו מאז שעות הבוקר. עשה עמי חסד, לך להאכילם ולהשקותם…"
_x000D_
_x000D_
מערבות מואב שבהן נאמר הציווי על צער בעלי חיים ועד הדרך לאושוויץ מתוח קו ישיר, המחנך לאהבת עולם ואדם.
_x000D_
_x000D_
_x000D_