אחד הדברים המתסכלים בחינוך; היא העובדה שילד בוחן דברים בשחור-לבן. לכן הוא יחבב בדרך כלל חבר שהכניס אותו למשחק, יותר מהוריו שמוסרים נפש עבורו.
אבל אל דאגה, כשהוא יגדל הוא יתחיל להבין, כשהוא יתחתן הוא יבין מאוד, וכשהוא יהיה אבא בעצמו הוא יבין לגמרי.
אנו מכירים נערים שמתחברים למי שמזיק להם, ורואים בו אוהב, ומתרחקים מההורים שכל כך דואגים להם; ורואים בהם אויב.
מהיכן התופעה הזו צומחת? מכך שראיית 'שחור לבן' פירושה – מי שפוצע אותי – אויב, מי שמנשק אותי – אוהב.
וכשההורים מענישים, הם לכאורה 'שונאים'. אם כן, מהי ענישה, וכיצד היא מתיישבת עם אהבה?
שלמה המלך, החכם מכל אדם קבע שלעיתים – "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא" (משלי כז, ו).
ודברי המלבי"ם על הפסוק, מאירים את הדברים.
"נאמנים פצעי אוהב – וגם אם האוהב מכהו לייסרו להשיבו אל דרך הטוב, בכל זאת האהבה נאמנה שכל זה מרוב האהבה, וכמו שכתוב: "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך", אבל נעתרות נשיקות שונא – השונא ירבה נשיקות, הוא לא ייסר ולא יוכיח, כי בשנאתו כשרואה ממנו מעשים רעים ינשקנו למען יוסיף לעשותם".
ומה השיטה היום?
אם אין ברירה וצריך להעניש – מענישים, ובכל זאת, 'ימין מקרבת' היא בעלת כוח גדול יותר תמיד, ובדורנו בפרט.
יהודי חשוב סיפר על עצמו: "אני מגיד שיעור בישיבה גדולה. יש לי בן מורכב מאוד התנהגותית. מענישים אותו, גוערים בו, כועסים עליו, וכאילו כלום. מודה ומתוודה, הייתי מתפרץ, והרבה. עדיין אני חושב שיחסית להתנהגות שלו, הייתי יחסית בסדר.
"יום אחד הגיעו אורחים. הוא הוזהר. מאוד. הוא רב עם אחיו, יצא מהבית, ואחרי שעה ביקש לחזור. כשלא נענה, הוא בעט בדלת בכל הכוח, ופה אני התפרצתי – מה, הוא לא מבין? מה, הוא תינוק? זהו, נמאס לי, אני אראה לו מה זה. ניגשתי לדלת, פתחתי אותה לרווחה, ו… חיבקתי אותו בעוז. הוא היה המום. הוא, שידע מצוין עד כמה מגיע לו להיענש. אלמנט ההפתעה ניצח.
"זה היה יום גאולתו. מכאן החל המהפך, כעת הוא לפני, יותר, ומעל כל האחים בבית".
מוסד של 'קירוב' היה מתייעץ עם הגרא"מ שך זצ"ל על דרך החינוך. בתחילה הוא היה מדריך להתנהל בתקיפות, בהמשך הוא החל לכוון לעבוד בנועם. "ומה לעשות כשלא הולך?" הם שאלו, "להמשיך עד שיעבוד", הוא ענה. "כי היום ללכת הביתה; זה ללכת לרחוב". וזאת הוא אמר לפני כ-40 שנה.
ולכן, אנו מנסים להמעיט בענישה, להמעיט דייקא, ולא לבטל. מדוע? מפני שכפי שילד זקוק לגבולות, הוא זקוק לענישה, עד כדי, שהורים התקשרו פעם לשאול על ילד טוב שאינו עושה בעיות, "כמעט בכלל"… שאלתם הייתה, "איפה הוא צריך להיות בסקאלת המשמעת/גבולות/ענישה?"
עניתי להם שמכיוון שהוא אינו עושה בעיות כמעט בכלל, הוא לא יקבל עונשים כמעט בכלל. למה לא בכלל בכלל? מפני שגם הוא זקוק לתחושת הביטחון והרוגע שמעניק לו העונש, הסמכות ההורית.