העולם כבר גדוש היה ביצורים לאין-מספר: מיליוני עצים מילאו את יערות העד, מאות מיליוני דגים מילאו את האוקיינוסים, מיליארדים של חרקים זמזמו מעל ומתחת לפני הקרקע, וכנגדם ממרומי הרקיע נשקף כל צבא השמים בריבואות כוכביו. במת הבריאה מוכנה הייתה לקבל את הדמות המרכזית עבורה הוכן כל זה, מי שקיומו יצדיק את התפאורה הענקית שהוכנה לכבודו.
והנה בא הרגע הגדול ועל באמת ההיסטוריה עולה… אדם אחד.
לא מיליונים, לא המונים, לא ציביליזציה שלמה.
רק אחד יחיד, ובתחילה-גם בודד.
הדבר אומר דרשני. הלוא האדם בטבעו הוא יצור חברתי. זקוק הוא לחברתם של אחרים, ורק בסביבתם יבואו כוחות נפשו לידי מיצוי. האדם הבודד כשלעצמו אינו יכול להעניק לזולת, אינו יכול לעשות חסד, ואף אינו יכול להגיע לדרגת הטוב כפי שמעידה התורה עצמה באומרה "לא טוב היות האדם לבדו". מדוע אפוא נברא יחידי? למה לא יקצר הקב"ה את התהליך הממושך של בניית חברה אנושית וכבר מהרגע הראשון יברא מיליון בני אדם או אלף? ואם לא רבים-למה לא יברא לפחות שניים יחדיו, איש ואישה, כפי שעתיד היה לעשות מיד לאחר מכן?
מתוך כך הסיקו חז"ל מסקנה חותכת: גם עבור האדם היחיד שווה היה להשקיע בבריאת עולם כה משוכלל.
אין ערכו של העולם נגזר מכך שהוא משמש כבית עבור מיליוני בני אדם. אין קיומו מוצדק מכך שקיימים בו תרבויות שלמות וציביליזציות מפותחות. גם לו יצויר שכל האמצעים הקיימים בגלובוס לא היו משרתים כי אם את צרכיו של אדם אחד יחיד, כפי שאכן קרה בתחילת הבריאה, כבר היה בכך כדי להצדיק את קיום העולם.
ערכו של היחיד
בא הדבר ללמד על ערכו של כל יחיד ששקול הוא כנגד עולם מלא. בחברה העתיקה היה ערך מיוחד רק לאנשי סגולה יוצאי דופן: מלך, מצביא, כומר וכדומה. גם בחברה המודרנית, תרבות ההמונים מרדדת את ערכו של היחיד לכדי בורג זעיר ונטול חשיבות במכונה האנושית הגדולה. ביטוי לכך נמצא בפתגם הציני: "בית הקברות מלא באנשים שחשבו שאין להם תחליף".
אולם היהדות מלמדת שבאמת אין לאף אדם תחליף. כשם שייחודי הוא בקולו, בצורתו ובפרצופו, כך יחיד הוא בשליחות הרוחנית שהוטלה עליו. כה גדולה ועצומה יכולת ההשפעה של מעשה האדם, שראוי לו לומר על עצמו "בשבילי נברא העולם". לא לשם יוהרה נאמר הדבר, כי אם כדי שיפנים את גודל האחריות המוטלת עליו.
"מה ה'… שואל מעמך… ליראה את ה'. וידעתם היום…" (דברים י, יב). תחילה נוקט הכתוב לשון יחיד-"מה ה' שואל מעמך"-ובהמשך הוא עובר ללשון רבים. מכך לומד המדרש: "תחילה היה מדבר בלשון יחיד… מלמד שכל אחד ואחד מישראל צריך לומר 'בשבילי נברא העולם ולי נתנה התורה ועלי לקיימה כולה'. חזר ודבר להם בלשון רבים ללמדך שכל ישראל ערבים זה בזה" (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב] דברים טו, א).
מתוך ההכרה בגודל כוחו של היחיד מגיעים להכרה במשמעות ובערך של כל פעולה שהאדם עושה. דומה הדבר למי שיושב בחדר פיקוד ושליטה ובו אלפי כפתורים, מתגים ולחצנים, כאשר כל תזוזת אצבע שלו יכולה לכבות או להפעיל מערכות הנמצאות אלפי ק"מ ממנו.
מעשה קל שינוי עצום
בספר שופטים מסופר על בני שבט יוסף שהתקשו בכיבוש העיר בית אל עד שפגשו "איש אחד" שכיוון אותם לשערו הנסתר של העיר. בגין מעשה החסד שלו זכה האיש להקים את העיר לוז. חז"ל הפליגו בערכה של עיר זו ומנו את מעלותיה: "היא לוז שצובעין בה תכלת… שלא בלבלה סנחריב… שבא נבוכדנצר ולא החריבה… ואף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בה".
אך מה היה טיב מעשהו של האיש שבגינו זכה לשכר כה מופלג? חזקיה אמר: בפיו עקם להם. רבי יוחנן אומר: באצבעו הורה להם.
נתפעל מדבר זה ונלמד ממנו. הנה, עבור מעשה קל של עקימת הפה או הנעת האצבע, זכה האיש להקים מפעל הקיים לנצח נצחים. גם בימינו, אפשר לקרב לתורה נשמות יקרות של עם ישראל ולהקים משפחות שזכויותיהן יעמדו לדורי דורות, על ידי דיבור פה והזזת האצבע.