ניקוי המזבח מן האפר הקרוי "דשן", האפר המצטבר לאחר מעשה ההקרבה, חייב להעשות בבגדי קודש ("מדו בד ומכנסי בד"). לעומת זאת, הרחקת הדשן אל מחוץ למחנה, דורשת החלפת הבגדים לבגדים פשוטים יותר, אם כי גם הם בגדי קודש.
_x000D_
"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" (ויקרא ו', ג'-ד').
_x000D_
גם במצוות הרמת הדשן, שהיא עבודה קשה, ציווה הקדוש ברוך הוא שיתהדר בה הכהן, שילבש בגדי כהונה, ובבגדים אלו ירים את הדשן.
_x000D_
האדם באשר הוא, יוצר לעצמו סולם עדיפויות משלו. יש דברים שהאדם יימנע מלעשותם, כי הם "אינם מתאימים לו". לרוב נבנה סולם עדיפויות זה על פי נטיותיו האישיות ורצונותיו, ובעצם בכך עובד האדם את עצמו.
_x000D_
לכאורה, מצוות הרמת הדשן "לא מתאימה" לכהן, שתפקידו הרם הוא הקרבת קרבנות שמהותה כפרה לבני ישראל, התייצבות לפני האלוקים כשגרירו של העם.
_x000D_
לנקות את המזבח? לעסוק בהרחקת פסולת? עבודה זו צריכה להימסר לידי קבלני ניקיון!
_x000D_
כדי למנוע מחשבה שגויה זו, באה המצווה של הרמת הדשן בבגדי כהונה דווקא. ללמד את העם כולו שרק מי שמוכן לעשות גם את המעשים "הפחותים", ראוי לתואר הנעלה 'עבד ה'', נאמן לתורה ולרוחה. אין מצוות בעלות ערך ומצוות פחותות ערך. יש – מצוות!
_x000D_
עדיין נותר להבין, מדוע יש אחר כך צורך בהחלפת בגדים? מדוע אחרי הסרת הדשן מעל המזבח, מתבקשת הוצאתו החוצה אל מחוץ למחנה בבגדים פשוטים דווקא?
_x000D_
וזו התשובה:
_x000D_
תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש אגב זכירת עבודת היום שעבר, ואילו הוצאת הדשן, הסרת הדשן של אתמול מעל גבי המזבח, מביעה שתפקיד היהודי מתחדש בכל יום. זכרון המעשים שכבר נעשו, עלול להחניק כל יוזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה שליבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר, ואינו עובד את העבודה של כל יום ביומו, כאילו היה זה היום הראשון של עבודת חייו.
_x000D_
"והוציא את הדשן" – יש להרחיק מן המזבח את עקבות עבודת יום אתמול, כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית. על פי זה תתבאר ההלכה שהעיסוק בעבודת יום אתמול תעשה בבגדים פחותים. אל נתגאה במעשים שעשינו כבר, העבר ייסוג מפני העתיד החדש, המוטל עלינו כל יום ביומו.
_x000D_
הוצאת הדשן כמצווה, ניקוי המזבח כחובת הכהן, דבר יום ביומו, מגלמים בחובם את המלחמה נגד השיגרה השוחקת, את חינוך האדם לרעננות תמידית. המעשים של היום – אסור להם להיות רק חיקוי של האתמול ושכפולו. כל יום עומד בפני עצמו במלוא ייחודיותו. רעננות זו תישמר רק אם לא ננוח על זרי הדפנה של ההשגים שכבר הושגו אתמול.
_x000D_
מעובד מהספר "פרשה וליקחה"

_x000D_