הרב ר' שמואל חסידה שליט"א שלח לי סיפור מפליא של השגחה פרטית שהתרחש עמו בשבוע הנוכחי: מסרתי בעבר שעורי תורה לקבוצות אנשים חילוניים, ברובם אקדמאיים, בעמדות נכבדות, בהרצליה והסביבה. חלק מהמשתתפים זכו לשנות אורחותיהם וזכו לבנים תלמידי חכמים.
_x000D_
לצערי, ההצלחה אינה תמיד מובטחת, למרות הידידות שנמשכת בינינו שנים ארוכות, חלק, אימצו להם אורח חיים יהודי חלקי, את הקווים הם עדיין לא חצו, וגם כאלה שנראה שלא דבק בהם מאומה, כל אחד מסיבותיו האישיות.
_x000D_
מהם שנפטרו, ובאין לנשמתם גואל רח"ל, נהגתי ללמוד מדי יום כמה משניות לע"נ.
_x000D_
אחד מאותם אנשים, שהשקעתי בו מאמצים רבים, ושיחות ארוכות, היה נכד לרב חשוב, שהתגורר בתל אביב, וציווה את ספרייתו לישיבת פוניבז',  בן הרב, כהרבה בני זמנו ומקומו, שנטשו את הדרך, שימש כשוטר. הנכד, הותיר לעצמו את הש"ס וספרים אחדים של סבו, שפיארו את ספרייתו הענקית.
_x000D_
פגשתיו משוטט בחנות לספרים ישנים בתל אביב, שמעתי על יחוסו בסגנון המוכר :"סבא שלי היה רב"… שיחתנו קלחה, ובה הביע רצון עז ללמוד תורה. אדם בעל השכלה רחבה, שמאלני  בהשקפתו, בריאותו ויחסיו עם משפחתו- רעועים, הוא מצא מקום בלבי והתחלתי ללמוד עמו. לצערי הלימוד המשותף לא צלח, בעיותיו האישיות לא אפשרו לו להמשיך. ניסיתי למצוא לו פתרון בבית כנסת קרוב לביתו, ואף קשרתי אותו עם רב מסוים, אולם לשווא.
_x000D_
למרות הכל, האיש שמר על קשר טלפוני , תמיד התחנן לשמוע דבר תורה. מסיבות הקשורות למצב בריאותו, הקשר בינינו התדלדל, עד שפסק. ניסיונותיי להשיגו לא נענו, לא נעניתי גם ע"י משפחתו, שלא הייתה מוכרת לי. עד שלאחרונה נודע לי ממש "באקראי" שהיהודי זה הלך לבית עולמו.
_x000D_
צרפתי את שמו ללימוד המשניות היומי, ובעצת חבר, גמלתי בלבי לפנות ל"חברא קדישא", ולשמוע מהם  את יום  ה'יארצייט' שלו, לאמירת קדיש, אפילו חד פעמי. הרעיון המוצלח נדחה מספר חדשים, מיום ליום, והתעורר רק בעת לימוד המשניות. בצאתי מביהכ"נ, פניתי לעמל יומי, ובבוקר שוב אנחה כבדה, על זכרוני הקצר.
_x000D_
ביום שני האחרון, שוב למדתי משניות, ושוב כעסתי על עצמי ששכחתי להתקשר ל-חברא קדישא. הפעם אמרתי לעצמי, אעשה לי תזכורת. ישבתי והמתנתי לשעת פתיחת המשרדים, מסרתי את הפרטים. אחרי שהות קצרה, נעניתי שאכן האיש קבור בבית עלמין ירקון, ויום היא"צ שלו ביום… ג' מרחשון.  היום שבו התקשרתי!!!   הספקתי להדליק נר, להתפלל מנחה לפני העמוד ולומר קדיש לעילוי נשמתו.
_x000D_
פרשתנו פותחת בתיאור מסירות נפשו של אברהם אבינו בקיום מצוות "הכנסת אורחים". אברהם אבינו ממרומי גילו, בשיא חולשתו ביום השלישי למילתו: " והוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית י"ח א') מבאר רש"י: "פתח האהל" – לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו "כחום היום" – הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים"(בבא מציעא פ"ו). 
_x000D_
מקשה מרן הגר"מ פיינשטיין זי"ע בספרו: "דרש משה" מה פשר הצער בכך שאין לו אורחים, איזו מעלה יש  כאן? ניחא אם היו אורחים אך אברהם אבינו היה אנוס עקב חולשתו, אזי יש טעם לצער, כי הרי אורחים יש, אך עקב חולשתו נמנע ממנו לקיים מצווה זו, אך כשאין אורחים כלל אזי אין חיוב כלל, ודומה לאדם שיצטער ביום חול ע"כ שהיום לא שבת?!…
_x000D_
מיישב מרן שיש לחלק בין 'עשיית' חסד לבין 'אהבת' חסד,  ומוכיח שם מהפסוק:" אם כסף תלווה את עמי- את העני עמך" (שמות כ"ב כ"ד)  שיש מצווה מיוחדת שהאדם יתאווה לעשות חסד! וכמו שכשהאדם מתאווה לאכול וכדומה בדברים הגשמיים, שאף שאין לו וגם לא יוכל להשיגם, עדיין תאוותו לדברים אלו מפעפעת בו תדיר, כך אצל אברהם אבינו פעפעה התאווה למצוות עשיית החסד. 
_x000D_
אהבה כעין זו לקיום מצווה מצינו גם אצל משה רבינו בקיום מצוות: "ג' ערי מקלט", למרות שקיום המצווה מותנה עד שיפרישו שש ערי מקלט,  מלמדת אותנו הגמרא במסכת מכות (ט' ע"ב) משה רבינו קיים מצווה זו מצד אהבה לקיום המצווה, אע"פ שלכאורה אין כאן קיום מצווה! רעיון זה מצינו בחידוש התורה בהקרבת קרבן: "פסח שני", אותם הטמאים בזמן המקורי להקרבת הקרבן, כה רצו לקיים את מצוות הקרבת "קרבן פסח" למרות היותם פטורים מקורבן זה עקב מצבם, אך באהבתם למצווה והשתוקקותם זכו לחידוש של מועד ב',  לזכות להקריב: "פסח שני".
_x000D_
ניתן אולי להביא ראיה לדבריו מהפסוק בתהילים (מ, ט) : "לעשות רצונך אלוקי חפצתי"  מבאר זאת המלבי"ם: "לעשות", כי אחר "שחפצתי לעשות רצונך", שזה אני חפץ מעצמי לעשות דבר המרוצה לך, ואני מוכן מצד טבעי להראות לך אות שאני מכיר טובה ואי אפשר להראות זה בפועל רק ע"י איזה פעולה מעשית הרגילה בין בני אדם, שיתנדב אדם להביא למי שהיטיב עמו דורון ומנחה ותודה".     
_x000D_
לאור דברים נפלאים אלו נראה להסביר את המשך המעשה ובו התורה מפרטת את  שמחתו וזריזותו עם בוא האורחים: 
_x000D_
"וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל"… "
_x000D_
וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת–לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת… 
_x000D_
ואֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. ( שם י"ח ב-ז)
_x000D_
חמש פעמים התורה מדגישה במעשה זה לשונות של ריצה ומהירות. הדגשה זו מצאנו גם אצל רבקה אמנו  במפגש הראשון עם אליעזר:
_x000D_
"הגמיאיני נא מעט מים מכדך וגו' ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו: ..
_x000D_
ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות… ותמהר ותער כדה אל השוקת
_x000D_
ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ".
_x000D_
מדוע מדגישה זאת התורה שוב ושוב?
_x000D_
במדרש אגדה נאמר על הפסוק: "וימהר אברהם": מלמד שמעשה הצדיקים במהירות".
_x000D_
יש להתבונן מה הוא שורש המילים: "רץ–ריצה" , הנה נאמר ביחזקאל  "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק" ( א, יד)  מבארים המפרשים שמשמעות הדברים הוא לשון: "מהירות וריצה" כפי שמבאר רש"י: "פירשו רבותינו רצוא ושוב כלהבת הכבשן שיוצאה תמיד מפי הכבשן וממהרות לחזור וליכנס כך כשמוציאות ראשן מתחת הרקיע הנטויה למעלה מהן כמו שמפורש בענין נרתעות מפני השכינה שלמעלה מן הרקיע וממהרות להשיב את ראשן". כן פירש הרד"ק במקום: שמקור שרשו רצה, האות- א' במקום האות – ה'  ויהיה 'רצה' ו'רוץ' כעניין אחד.
_x000D_
אך מצינו גם משמעות אחרת למילה ריצה, כפי הנאמר בתהילים  "אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ" (נ' י"ח) מבאר רש"י:  "ותרץ עמו" – נתרצית ללכת עמו", כן הרד"ק מפרש שם : "ותרץ כמו ותרצה, עניין רצון, כלומר: רצית להיות ידך עמו".
_x000D_
 אם כן, ריצה מסמלת מהירות או רצון?
_x000D_
נראה לומר לאור ביאורו של הגר"מ שורש הדברים חד הם, ריצה מסמלת "רצון" אדם הרץ מתוך בחירה מביע בריצתו את השתוקקותו לעשות את פעולתו. ומאידך כאשר אדם דוחה את מעשהו או עושהו בעצלתיים מגלה שהוא עושה זאת בחוסר רצון מופגן. ומפני כך התורה מפרטת את ריצתו של אברהם אבינו בעשיית החסד, כי הוא אהב לעשות זאת אהבה אדירה, וכשאוהבים רצים! כך גם מצינו את רבקה אמנו, היא אהבה לעשות חסד ולכן היא רצה.
_x000D_
נאמר במשנה בפסחים:"  האומר לבניו: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים.." הגמרא מסבירה שם שמטרת האב הייתה לזרז את בניו להגיע בזמן להקרבת הקורבן. בברייתא לאותה משנה מספרת: "מעשה וקדמו בנות לבנים ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים" (פסחים פ"ט ע"א) יש להתבונן בנוסח החריף: "בנים שפלים" מדוע לא נאמר: בנים עצלים? ונראה לומר כי ריצה מסמלת רצון ותשוקה, אך הליכה בעצלתיים מסמלת את ההיפך, ומשום כך בנים שפלים כי הם זלזלו בזכות המצווה להיות שותף בהקרבת "קרבן פסח".
_x000D_
נאמר במסכת ברכות (ו') : "אמר ר' יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר מצווה אפילו בשבת. שנאמר: "אחרי ד' ילכו כאריה ישאג".(הושע י"א י')  מבאר המהר"ל בנתיב הזריזות: "אמנם בשבת ראוי שתהיה מנוחה ושביתה, ולא ראוי לצאת מהסדר ולעשות דברים שיש בהם יגיעה, אבל בעבודת השם זה הסדר! לעשותה בזריזות."  המצוות הן אלוקיות, ועומדות מעל הזמן, ולכן יש לעשותן בלי עצלות וכבדות הבאה מהגוף, אלא בזריזות הבאה מהרוח, מהנשמה האלוקית שאין בה כבדות. ונאמר שם עוד בגמרא: "אמר רבי זירא – אגרא דפירקא ריהטא", כלומר, השכר על ההשתתפות בדרשה הוא על הריצה לדרשה. כי הריצה מראה על הקישור לתורה, על קיום המצווה בשלמות.
_x000D_
על מידה זו וכיוצא בה נאמר בתנא דבי אליהו רבה (פרק כ"ה): "לפיכך הייתי אומר שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב".  יהי רצון שנזכה ללכת בדרכי האבות ולעשות את מצוות הבורא מתוך אהבה שמחה ורצון.

_x000D_